צדיק תמים  / רפי זברגר

זבחים קטז ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק את הקטע הבא (קי''ב:):
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן - נאסרו הבמות ועבודה בכוהנים.
במסגרת דיון הגמרא על קטע זה צוטטו שתי מימרות של רב הונא. באחת הוא קבע כי עבודת הבכורות הייתה רק עד קבלת התורה בהר סיני, ולאחר מכן עברה העבודה לכוהנים, אף לפני הקמת המשכן. ובמימרה השנייה קבע רב הונא כי קרבן עולה שהקריבו במדבר אינה טעונה הפשט (העור מגוף הבהמה) וניתוח (חיתוך הבהמה לאיברים), מצוות שנהגו בקרבן עולת בהמה. על שתי המימרות הללו הקשו מהברייתא הבאה:
עד שלא הוקם המשכן - הבמות מותרות ועבודה בבכורות, והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאין. והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח, ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות
הברייתא פוסקת בניגוד לשתי הלכות רב הונא: הקרבה בבכורות הייתה עד הקמת המשכן (ולא עד מתן תורה בהר סיני כרב הונא), ועולה במדבר חייבה הפשט וניתוח (בניגוד לדעת רב הונא). 
 

הנושא

בתחילת הדף שלנו מתייחסת הגמרא לקטע הברייתא העוסק בהיתר להקריב בבמות גם בעלי מומין, ומסיקה:
תמימין ובעלי מומין - לאפוקי מחוסר אבר דלא, אמר רבי אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? תלמוד לומר (בראשית ו', י''ט): וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה
מדייקת הגמרא מלשון הברייתא כי מחוסרת איבר נאסרה. רבי אלעזר למד את איסור אבר מן החי (אחד משבע מצוות בני נח) מציווי שניתן לנח להביא לתיבה: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר, מכאן שבני נח היו מצווים להביא לתיבה בעלי חיים שהם בעלי איברים חיים, ומכאן שמחוסר איבר פסול לקרבן (ציווי ה' נובע מרצונו העתידי של נח להקריב קרבנות עם תום המבול, והם חייבים להיות שלמים ולא מחוסרי איבר).
ודילמא למעוטי טריפה?
שואלת הגמרא על המקור שהובא לעיל, אולי פסוק זה מלמדנו שלא להכניס טריפה לתיבה (ולכן גם לא מקריבים טריפה)
ההוא גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (ז', ג') נפקא.
עונה הגמרא כי העובדה שלא היתה טריפה בתיבה (ולכן גם אסורה להקרבה) נלמדת מפסוק אחר, שם ציווה ה' את נוח לקחת שבעה עופות זכר ושבעה נקבה כדי "לחיות זרע''. משמע שלא היו טריפה, שהרי טריפה אינה יכולה ללדת!
הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר?
תשובה זו נכונה רק לדעה הסוברת כי טריפה אינה יכולה ללדת, אך יש דעה חולקת הסוברת כי טריפה יכולה ללדת, ולפי שיטה זו חוזרת השאלה אולי הפסוק ''מכל החי'' מלמדנו על טריפה, ואין מקור לדין של מחוסר איבר.
האמר קרא אִתָּךְ - בדומין לך.
הגמרא ''מקבלת'' את הדחייה ומביאה מקור חדש לאיסור מחוסר איבר: המילה אִתָּךְ באותו פסוק מלמדנו שהבהמות חייבות להיות דומות לנח, וכנראה הוא לא היה מחוסר איבר.
ודילמא נח גופיה טריפה הוה?
מקשה הגמרא, מניין אנו למדים שנח בעצמו לא היה טריפה, אולי גם הוא היה טריפה, ולכן גם בעלי החיים יכולים להיות טריפה. ושוב נלמד למעוטי טריפה מהפסוק ''מכל החי'' ולא יהיה מקור לדין של מחוסר איבר.
תָּמִים כתיב ביה,
עונה הגמרא כי התורה בתחילת הפרשה מכנה את נח איש תמים (אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו', ט')), ולכן לא ייתכן כי נח היה טריפה.
ודילמא תמים בדרכיו?
ממשיכה הגמרא להקשות, אולי תמים אינו בגוף אלא בפעולותיו של נח, שהיה עניו וסבלן, ובכך מתבטאת תמימותו.
צדיק כתיב ביה
עונה הגמרא ואומרת כי דרכי נח בתמימות נלמדים מן המילה צַדִּיק באותו פסוק, ושוב ייתכן כי נח באמת היה טריפה ותחזור השאלה למקומה.
ודילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו?
הגמרא לא מרפה וממשיכה להקשות: אולי תמים מתייחס לדרכיו (עניו וסבלן) וצדיק מתייחס למעשיו, שלא גנב וחמס אחרים, כפי שאנשי דורו נהגו (ועל כך נענשו בעונש המבול).
על כך עונה הגמרא מלימוד אחר כי לא ייתכן שנח היה טריפה (ואז חוזר הלימוד של מחוסר איבר מהמילה אִתָּךְ)
  

מהו המסר?

למדנו היום כי ייתכן שאדם יהיה תמים בדרכיו – עניו וסבלן, אך מעשיו בפועל מקולקלים (אחרת התורה לא הייתה מכנה את נח צַדִּיק תָּמִים). וכן ייתכן להיפך – ייתכן שמעשי אדם מתוקנים והוא ''צדיק'' במעשיו, אך מידותיו מקולקלים, כגון שהוא יהיר, חוצפן, אינו מתחשב באחרים וכדו'.
נשאף כולנו להיות צדיקים במעשינו ותמימים במידותינו.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]