רשות שהופכת לחובה  / רפי זברגר

זבחים קיז ע''א-ע"ב
 

הקדמה

במשנה הארוכה בתחילת פרק ארבעה עשר למדנו בין היתר את הקטע הבא (קי''ב:):
עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים.
כשבאו ישראל למדבר סיני, ישנן שתי תקופות ביחס לעבודת הקרבנות. לפני הקמת המשכן, הותר להקריב קרבנות בבמות, והעבודה נעשתה על ידי הבכורות. לאחר שהוקם המשכן (א' ניסן בשנה שנייה לצאתם ממצרים) – נאסר לעבוד בבמות, והעבודה עברה לכוהנים (במקום הבכורות).
קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל.
בתקופת המשכן, קרבנות שהם קודשי קדשים כגון חטאת, עולה ואשם נאכלו (בעולה רק העור הותר באכילה) רק בתוך קלעי העזרה, וקודשים קלים כגון שלמים, נאכלו לבעלים בכל מחנה ישראל.
באו לגלגל - הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום.
כאשר נכנסו לארץ ישראל ובאו לגלגל, חזר היתר עבודה בבמות. אכילת קדשי קדשים המשיכה להיות מותרת רק בין קלעי העזרה, אך קדשים קלים הותרו באכילה בכל מקום. 
 

הנושא

על הקטע של דיני משכן בגלגל ציטטה הגמרא את הברייתא הבאה, העוסקת בפירוט הקרבנות המותרים בבמות:
תנו רבנן: כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה. מנחה ונזירות קריבין בבמה - דברי רבי מאיר.
רבי מאיר פוסק כי בשלב היתר הבמות לא הותרו אלא רק קרבנות של נדר או נדבה, וכן קרבן מנחה או קרבנות נזירות (אשר גם הם נדבה, כפי שנלמד בהמשך), אך קרבנות מסוגים אחרים לא הותרו בהקרבה על הבמות.
וחכמים אומרים: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד.
חכמים מסכימים לעיקרון של רבי מאיר שהותרו בבמות רק נדרים ונדבות. אך לדעתם, קרבנות נזיר ומנחה אינם קרבנות נדבה, ולכן נאסרו בבמות. גם חכמים וגם רבי מאיר מסכימים כי קרבנות יחיד אינם מותרים בהקרבה על במות ציבור. בהמשך נסביר את המקורות של שתי הדעות הללו.
רבי יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר, מקריבין באהל מועד שבגלגל.
רבי יהודה חולק על רבי מאיר וחכמים, וסובר כי מותר להקריב על במות ציבור גם קרבנות יחיד.
מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר - לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל - היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו - לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים.
הברייתא מסכמת את שיטת רבי יהודה ומסבירה כי לדעתו אין הבדל בין משכן במדבר סיני למשכן בגלגל, אלא רק בהיתר הבמות. שבזמן משכן סיני לא הותרו במות, ובגלגל (וכן בנוב וגבעון בהמשך) הותרה עבודת הבמות. כמו כן, קובעת הברייתא כי רבי יהודה מסכים לדעת חכמים לעיל, שאין להקריב קרבנות נזיר ומנחה בבמת יחיד, אלא רק עולות ושלמים.
וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן - לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד.
הברייתא מביאה דעת חכמים נוספת, לכאורה כדעת חכמים ברישא, הגמרא מבהירה מה בין חכמים אלו לחכמי הרישא.
רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן.
רבי שמעון חולק על כל התנאים שהובאו לעיל (רבי מאיר, חכמים ורבי יהודה) וסובר כי גם הציבור לא הקריב על במות ציבור אלא רק קרבנות שיש להם זמן. גם קרבן פסח הוקרב בבמה, למרות שלכאורה הוא קרבן יחיד, אך מכיוון שכל הציבור הקריבוהו נחשב לקרבן ציבור.
מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא (דברים י''ב, ח'): לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו.
הגמרא קובעת כי מקור דעת רבי מאיר בפסוק בפרשת ראה, העוסק בהגעת עם ישראל לארץ ישראל. בשלב של הקרבת הבמות יהיה מותר להקריב רק נדרים ונדבות, אשר הגמרא מכנה אותן ''ישרות'' (אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו), אך לא הותרו קרבנות חובה. לפי רבי מאיר, גם קרבנות הנזיר מוגדרות ''ישרות'' כיון שהוא הכניס עצמו למצב נזירות מרצונו החופשי.
ורבנן: אין מנחה בבמה נזירות - חובות נינהו.
חכמים חולקים על רבי מאיר בשתי נקודות:
• לדעתם, לא מקריבים קרבן מנחה בבמה, למרות שהוא קרבן ''ישרות'', ובהמשך תביא הגמרא מדרש הלכה לכך.
• חכמים מגדירים את קרבנות הנזיר חובה, למרות שעצם הנזירות הינה רשות (הנזיר לא היה מחויב לנדור נזירות), אך לאחר שהוא כבר נזיר, הרי קרבנותיו (בין קרבנות טהרה, כאשר הנזיר נטמא, ובין קרבנות סוף נזירות) הינם חובה, ולכן אין מקריבים אותם בבמות.
אמר שמואל: מחלוקת בחטאת ואשם, אבל בעולות ושלמים - דברי הכל ישרות נינהו וקרבי.
שמואל מסייג את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים לגבי קרבנות נזיר, וסובר כי חכמים מודים לרבי מאיר, שנזיר יכול להקריב קרבן עולה ושלמים בבמות, כיוון שבדרך כלל קרבנות אלו הינן נדבה, לכן גם בנזיר מוגדרים כקרבן נדבה. 
  

מהו המסר?

חכמים כאמור הגדירו את קרבנות נזיר כחובה, למרות שההחלטה להיות נזיר הינה רשות ולא חובה. כלומר, אדם ביקש לעשות משהו שלא היה מחויב לבצע, אך ''כניסתו להרפתקה'' הזו, הביאה אותו למחויבויות חדשות שהוא אינו יכול להיפטר מהם.
מנגנון כזה בעצם יש בכל נדר שאדם נודר, שכן הנודר מרצון מכניס את עצמו לחובות מדאורייתא של קיום הנדר.
יש להעיר כי רבי מאיר חולק וסובר שכיוון שהכניסה הייתה ברצונו, הרי גם ההמשך מוגדר ''ישרות''.
לפי חכמים נגדיר מצב זה כ''רשות שהופכת להיות חובה'' – מצב המחייב חשיבה רצינית לפני הכניסה אליו, שכן לאחר מכן יהיה כבר מאוחר שהרי לא תהיה אפשרות להתחרט.
 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]