העברת מקל / רפי זברגר

זבחים קיז ע"ב - קיח ע''א
 

הקדמה

למדנו בברייתא בדף הקודם את דעת חכמים (החולקים על רבי יהודה. היו עוד "חכמים" אחרים בתחילת הברייתא):
וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן - לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד.
כל הקרבנות שהציבור הקריב באהל מועד במדבר, מקריבים גם באהל מועד בגלגל. אך יחיד לדעת חכמים, אינו מקריב בשני אוהלי מועד (במדבר ובגלגל) אלא רק עולות ושלמים.
 

הנושא

בשלהי דף קי''ז מתחילה הגמרא להסביר את טעם החכמים:
מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא (שופטים י''ז, ו'): בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה - איש ישרות הוא דליקרוב, חובות - לא ליקרוב, וצבור - אפילו חובות ליקרוב.
חכמים לומדים מהפסוק בספר שופטים המתייחס לעם ישראל עם כניסתו לארץ. הפסוק מדבר על אדם פרטי (אִישׁ) ועליו נאמר כי עושה הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, ביטוי המלמד כי יכול להקריב רק נדרים ונדבות (''ישרות'' בלשון הגמרא), אך לא קרבנות חובה. ומכיוון שהפסוק מתייחס רק ל''איש'' הרי מסיקים חכמים כי ציבור יכול להקריב אפילו קרבנות חובה בבמת ציבור.
ורבי יהודה אמר לך: כי כתיב הַיָּשָׁר (בְּעֵינָיו) הוא דכתיב, אבל בבמה גדולה - אפילו חובות נמי ליקרוב.
רבי יהודה (המתיר להקריב גם קרבנות יחיד בבמת ציבור) מסביר כי הפסוק מדבר רק על במת יחיד, שם באמת יחיד יכל להקריב רק נדרים ונדבות, אך לדעתו של רבי יהודה, בבמת ציבור, יחיד יכל להקריב אפילו קרבנות חובה.
אלא הא כתיב אִישׁ, לאו למימרא: דאיש - ישרות הוא דליקרוב, הא חובות לא ליקרוב.
מהתייחסות הפסוק לאִישׁ מקשה הגמרא על הסברו של רבי יהודה, ואומרת כי לפי זה יוצא שאדם פרטי, לא משנה באיזו במה, יחיד או ציבור, יכול להקריב רק ''ישרות'' (נדרים ונדבות) ולא קרבנות חובה!
כי כתיב איש להכשיר את הזר.
עונה הגמרא כי המילה אִישׁ מלמדת אותנו דין אחר, המתיר גם לאיש זר (שאינו כהן ואינו בכור) להקריב בבמה קטנה. וממילא נשאר רק הלימוד מהמילים הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו שמהם למד רבי יהודה כי בבמת ציבור גם יחיד יכול להקריב.
זר מוְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה' (ויקרא י''ז, ו') נפקא,
מקשה הגמרא על לימוד זה, ואומרת כי הכשר זרות בהקרבה בבמות, נלמד מפסוק אחר בפרשת אחרי מות, שם נכתב כי באוהל מועד שבמשכן רק כהן כשר ולא זר, אך לומדים מכך, כי בבמת ציבור דין זה לא מחייב, ולכן זר כשר.
מהו דתימא - ליבעי קדוש בכורות כמעיקרא, קא משמע לן.
עונה הגמרא כי למרות הפסוק בפרשת אחרי מות, עדיין צריך את הלימוד מן המילה אִישׁ בשופטים. שהרי היה אפשר לחשוב כי אמנם אין צורך בכהן בעבודת הבמה, אך אולי רק בכור יוכל להקריב בבמה, כמו הדין (שלמדנו כבר) שהיה לפני הקמת המשכן בסיני. לכן מלמדת המילה אִישׁ כי אפילו בכור אינו נדרש, וזר כשר בעבודה.
אם כן, יוצא שישנה מחלוקת תנאים האם כשנטלה עבודה מן הבכורות עם הקמת המשכן, נעקרה לגמרי אפשרות עבודה בבכור, ולכן אין אפילו הווא אמינא להחזיר את העבודה לבכור בבמה (דעת חכמים). או שאמנם ניטלה מן הבכורות העבודה, אך לא נעקרה לגמרי, ולכן יש הווא אמינא להחזיר להם את העבודה, ואז צריך פסוק המלמד שלא כך, וזר כשר.
(''זבח יעקב'' דייק הבנה זו במחלוקת התנאים). 
  

מהו המסר?

כשנוטלים סמכות ממישהו, יש לדון באיזה אופן מתבצע הדבר. האם ''עוקרים'' אותו לגמרי מן הסמכות הקודמת ''לבלי שוב'', או שמא זו רק ''העברת מקל'', ועדיין ישנה אפשרות שהסמכות תחזור אליו באופן מסוים לאחר זמן מה.
הסוגיה מזכירה מעט את הכהן הגדול שנטמא ומינו את סגנו להיות כהן גדול בפועל. במקרה זה לא ''עקרנו'' את סמכותו של הכהן הגדול ולכן באמת דנה הגמרא (יומא י''ב:), מה יהיה דינם של שני הכוהנים לאחר טהרתו של הכהן הגדול., שהרי מעלין בקודש ולא מורידין, והכהן הזמני לא יכול יותר לחזור לתפקד ככהן הדיוט.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]