דיבור (נכון) בלשון הקודש / רפי זברגר

מנחות יג ע''ב - יד ע"א
 

הקדמה

המשנה השניה בפרק (י''ג:) עוסקת בפיגול חלקי. לפני שנלמד אותה נקדים מספר הקדמות:
1. שני כבשי עצרת המוקרבים בחג שבועות, מתירים את אכילת שתי הלחם הנאכלים ליום ולילה.
2. שני בזיכי לבונה היו מונחים על השלחן במקדש, יחד עם שנים עשר לחמים (שש בכל ''מערכה''). בכל שבת מקריבים את קומץ הלבונה מהבזיכים, והם מתירים את לחם הפנים באכילה (הלחם משבת שעברה).
3. כיוון שכבשי עצרת ובזיכי הלבונה הם ''מתירים'', הרי מחשבה לאכול את הלחם (שתי הלחם, או לחם הפנים) חוץ לזמנו – מפגלת, ומחייבת את האוכלם (כנ''ל) בעונש כרת.
שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר
המשנה דנה במחשבת פיגול חלקית. כלומר, בזמן שחיטת כבשי עצרת חשב השוחט לאכול אחד משני הלחם חוץ לזמנו. או בהתאמה - המקטיר את הבזיכין חשב לאכול אחד מה''סדרים'' (מערכות הלחם, בכל אחת ששה לחמים) חוץ לזמנו.
רבי יוסי אומר: אותו החלה, ואותו הסדר שחישב עליו – פיגול, וחייבין עליו כרת, והשני - פסול ואין בו כרת.
לדעת רבי יוסי הפיגול הוא רק על מה שחשבו עליו מחשבת חוץ לזמנו. לכן, אותה חלה שחשב עליה מחשבת פיגול, וכן אותו ''סדר'' שחשב עליו מחשבת פיגול, הם ורק הם מתפגלים, והאוכל מהם מתחייב כרת. לעומת זאת החלה השנייה (או ה''סדר'' השני), עליה לא חשב מחשבת פיגול, אמנם פסולה, אך האוכל ממנה אינו חייב כרת.
וחכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת:
לדעת חכמים שתי הלחם ושנים עשר הלחמים נחשבים ''גוף אחד'', ולכן אם חשבו מחשבת פיגול על חציו, הרי כולו מתפגל, וחייבים על אכילת כל חלק מהלחמים כרת.
הגמרא פותחת בדברי רב הונא המיוחסים לדעת רבי יוסי במשנה:
אמר רב הונא, אומר היה רבי יוסי: פיגל בירך של ימין - לא נתפגל הירך של שמאל, מאי טעמא? איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.
רב הונא סובר בדעת רבי יוסי, כי אפילו אם מחשבת הפיגול הייתה על חלק מגוף הקרבן, ולא כולו – הפיגול הוא רק על אותו חלק. למשל: המקריב חשב מחשבת חוץ לזמנו על ירך ימין, הרי שרק ירך זו מתפגלת, וכל שאר הבהמה נפסלים (אך לא חייבים כרת על אכילתם). הגמרא מביאה סברה ומקור תנ''כי לדינו של רב הונא.
 

הנושא

בשלהי דף י''ג (ובתחילת דף י''ד) מקשים על שיטת רב הונא:
איתיביה רב נחמן לרב הונא: לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית. בשתיהן – אין, באחת מהן – לא.
רב נחמן מקשה מברייתא הדנה לעניין שתי הלחם בשבועות, וקובעת כי מחשבת פיגול חייבת להיות על שני הלחמים. ואף ניתן לצרף למחשבה חלק מכל לחם, אשר ביחד מצטרפים לכזית. מדייק רב נחמן בברייתא ומסיק כי אם חשב מחשבת פיגול רק על לחם אחד אינו הופך את הלחמים לפיגול.
מני? אילימא רבנן - אפילו באחת מהן נמי, אלא פשיטא רבי יוסי. אי אמרת בשלמא חד גופא הוא – משום הכי מצטרף, אלא אי אמרת תרי גופי נינהו - מי מיצטרפי?
ממשיך רב נחמן לנתח את הברייתא ואומר כי לא ייתכן שזו דעת חכמים, שהרי לדעתם מספיקה מחשבה על לחם אחד כדי לפגל את שתי הלחם. אלא ברור שהברייתא היא לדעת רבי יוסי. אם כן, ממשיך רב נחמן, אין ברירה אלא לומר כי שתי הלחם מהווים ''גוף אחד'' ולכן אפשר לצרף חלקים משניהם לכזית. זה קשה לרב הונא בהסבר רבי יוסי שאמר כי אלו ''שני גופים'' שונים שאינם יכולים להצטרף (כמו שני הירכיים הנחשבים לשני גופים אשר אינם מצטרפים).
הא מני? רבי היא. דתניא: השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו, וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, רבי אומר: אומר אני שזה כשר. טעמא דאמר חצי חצי, אבל אמר כזית משתיהן - מצטרף.
דוחה הגמרא את קושיית רב נחמן, וקובעת כי הברייתא לא סוברת כחכמים ולא כרבי יוסי אלא כרבי. מצאנו את שיטת רבי בברייתא הדנה על פיגול כבשי עצרת. רבי הכשיר את הקרבנות אם הייתה מחשבת פיגול על חצי זית מלחם אחד, ועל חצי זית מלחם שני. ומדייקת הגמרא בשיטתו: דווקא אם אמר פעמיים את המילה ''חצי'', אך אם אמר ''כזית משתיהן'', הרי זה מצטרף ולכן הקרבן מפוגל ואסור באכילה. וזה כמו שיטת הברייתא, ולא קשה על רב הונא שהסביר את שיטת רבי יוסי.
ורבי אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן - אפילו באחת מהן נמי, אי אליבא דרבי יוסי - הדרא קושיין לדוכתיה!
ממשיכה הגמרא וחוקרת את שיטת רבי. כמו איזו שיטה עקרונית הוא הולך? אם כחכמים – הרי זה פיגול גם אם חשב מחשבת פיגול רק על אחד משני הלחמים (ואין צורך לחבר בין הלחמים), ואם כרבי יוסי – הרי חוזרת שאלתנו לעיל (כיצד יצטרפו שני חלקים משני גופים), וחוזרת שאלת רב נחמן על רב הונא.
לעולם אליבא דרבנן, ולא תימא עד שיפגל בשתיהן, אלא [אימא עד שיפגל] בשניהן, ואפילו באחת מהן.
מיישבת הגמרא ואומרת כי הברייתא לא דיברה על פיגול בשתי הלחם כפי שהבנו, ואז קשה לרב הונא בשיטת רבי יוסי, אלא גורסים עד שיפגל בשניהם, בלשון זכר, והכוונה לשני הכבשים. כלומר, מחשבת הפיגול חייבת להיות בזמן הקרבת שני הכבשים, ולא מספיקה מחשבה בזמן עבודת כבש אחד.
 

מהו המסר?

כמה משמעותי לדבר בלשון נכונה ומדויקת. להבדיל בין זכר לנקבה, בין יחיד לרבים, מיקום הפסיק והנקודה, בין פעיל לסביל, שימוש נכון ויפה באוצר מילים, ועוד כהנה וכהנה.
וכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא קרית שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקדש (נכונה) - הרי הוא בן העולם הבא. (ספרי של''ג , פרשת האזינו)
 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]