פרק בהלכות חברות / רפי זברגר

מנחות טו ע''א-ע''ב
 

הקדמה

נלמד את המשנה בעמוד א' העוסקת בפיגול חלקי בקרבנות בהם יש גם קרבן וגם לחם:
התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה.
אם הייתה מחשבת פיגול על קרבן תודה (ולא הייתה מחשבת פיגול על לחמי התודה) הרי שגם הקרבן וגם הלחם הפכו לפיגול, והאוכל כזית מאחד מהם חייב כרת. אך אם הייתה מחשבת פיגול על לחמי קרבן תודה (ולא על הקרבן עצמו), הרי שרק הלחם התפגל ומחייב כרת על אכילתו, והקרבן עצמו אינו מתפגל (אך בכל אופן נפסל).
כיצד? שחט את התודה לאכול ממנה למחר - היא והלחם מפוגלין. לאכול מן הלחם למחר - הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת.
המשנה מדגימה זאת במקרה שהשחיטה של קרבן תודה בוצעה במחשבה לאכול ממנה למחרת (לאחר זמנו, שכן קרבן תודה נאכל ליום ולילה) אז כאמור גם הקרבן וגם לחמי התודה התפגלו. אך אם שחט במחשבה לאכול את הלחם למחרת (גם זמן הלחם הוא יום ולילה) הרי שרק הלחמים התפגלו, והקרבן עצמו אינו פיגול.
הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים.
דין דומה ישנה בשני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם. פיגול בשני הכבשים מפגל גם את שתי הלחם, ופיגול בשתי הלחם מפגל רק את שתי הלחם ולא את שני כבשי עצרת.
כיצד? השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר - הם והלחם מפוגלין. לאכול את הלחם למחר - הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין:
גם כאן מדגימה המשנה את ההלכה, במקרה ששחטו את הכבשים במחשבה לאכול מהם למחרת (לאחר זמנו) הרי שגם שני הכבשים וגם שתי הלחם התפגלו. לעומת זאת אם שחטו את הכבשים על מנת לאכול את הלחם למחרת, הרי שרק שתי הלחם התפגלו ושני הכבשים לא (אך נפסלו כדלעיל).
 

הנושא

בהמשך לדיני המשנה, מעלה רבי אלעזר בעיה:
בעא מיניה רבי אלעזר מרב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר מהו?
רבי אלעזר שאל את רב לאור משנתנו, מה הדין אם מחשבת הפיגול הייתה על כזית המכילה גם מבשר התודה וגם מהלחם. והגמרא ממשיכה לנתח את השאלה:
לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי, השתא כולו מלחמה - לא מיפגלא, ממנה ומלחמה מיבעיא?
אומרת הגמרא כי ברור שהקרבן אינו מתפגל, שהרי למדנו במשנה שאפילו אם כל הפיגול היה על הלחמים הקרבן אינו מתפגל, קל וחומר שהקרבן אינו מתפגל אם נשוא הפיגול היה כזית מצירוף לחם וקרבן!
כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם, מי מצטרפה תודה לאיפגולי ללחם או לא?
אלא השאלה היא לגבי פיגול הלחם, האם חצי זית מהקרבן יכול להצטרף לחצי זית לחם כדי לפגל את הלחם, או לא.
ישנן שלש גרסאות בגמרא לשאלת רבי אלעזר, תשובת רב והתייחסות רבי אלעזר לתשובתו, נתמקד בגרסה השלישית והאחרונה:
רבי אבא זוטי בעי לה הכי: בעא מיניה רבי אלעזר: מרב: השוחט את הכבש לאכול כזית מחבירו למחר מהו? חבירו- כבש משמע ולא מפגל, או דלמא - לחם משמע ומפגל ליה?
רבי אבא ''הקטן'' משנה את שאלתו של רבי אלעזר לאופן הבא: אדם השוחט את אחד מכבשי עצרת וחושב לאכול כזית ''מחבירו'' מחוץ לזמנו. ומסביר רבי אבא כי השאלה של רבי אלעזר הייתה מה כוונתו במילה ''חבירו''. האם הכוונה לכבש השני (''חבר'' שלו בשני כבשי עצרת) ואז ברור כי מחשבה כזו אינה מפגלת, שהרי יש הלכה הנקראת ''אין מתיר מפגל מתיר'' שהרי כל אחד מן הכבשים הוא ''מתיר''. או שמא נאמר כי ''חבר'' הכוונה ללחם (''חבר'' שהרי שתי הלחם הם חלק מקרבן בשבועות), אם כן, זהו הדין במשנתנו, על מחשבת פיגול בשחיטת הכבש על הלחם, שהיא מפגלת אך ורק את הלחם ולא את כבשי עצרת.
אמר ליה: תניתוה - שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר - הוא פיגול וחבירו כשר, לאכול מחבירו למחר - שניהם כשרים, אלמא - חבירו כבש משמע.
על שאלה זו לפי גרסת רבי אבא, ענה רב לרבי אלעזר כי ניתן לפשוט מתוך סופה של המשנה הבאה (ט''ז.) שם נכתב כי אם חשב בשחיטת כבש אחד לאכול את בשרו של אותו כבש לאחר זמנו, הרי אותו כבש פיגול והכבש השני כשר. שכן, אנו לא מחשיבים את שני הכבשים כקרבן אחד, ולכן פיגול של אחד אינו גורר את פיגולו של השני. אך מסיימת המשנה שם ופוסקת שאם חשב בשחיטת כבש אחד מחשבת פיגול על הכבש השני, שני הכבשים כשרים כיוון שאין מתיר מפגל מתיר אחר, כפי שהסברנו לעיל. המשנה משתמשת במילה ''חבירו'' ביחס לכבש השני, ומכאן ניתן לפשוט את שאלת רבי אלעזר.
דלמא דפריש ואמר: חבירו כבש:
דוחה הגמרא את הראיה של רב, ואומרת שייתכן שלשון המשנה אינה ''בדווקא'', ואולי השוחט אכן אמר במפורש כי התייחס לחבר הכבש (ולא ללחם). ולכן אין להוכיח מכאן כי המושג ''חבירו'' בהקשר שלנו הכוונה לכבש השני ולא לשתי הלחם.
 

מהו המסר?

ההוכחה של רב מהמשנה הבאה מלמדת כי ''חבר'' הכוונה לכבש השני ולא לשתי הלחם, ומזה יוצא כי ''חבר'' מוגדר כשיש אותו ייעוד או אותה ''אחדות המטרה''. שכן, הכבש השני בא ''באחדות המטרה'' של הכבש הראשון, לעומת שתי הלחם שהם מקודשים יותר (שני הכבשים מקדשים את שתי הלחם).
אך כאמור דברי רב נדחים בגמרא ומכאן אולי נלמד פרק ''בהלכות חברות''. כדי להיות חבר טוב, אין צורך ששני החברים פונים לאותו ייעוד, שלשניהם יש אותה ''אחדות מטרה''. ממש לא. חברות אמיתית נמדדת דווקא בקבלה של החבר במקום שהוא נמצא ללא תנאי, אפילו אם דרכו שונה, וייעודו שונה. חבר טוב הוא מישהו שאתה יכול לסמוך עליו, הוא יעודד אותך, ללא שום קשר לאיזו ''מפלגה'' אתה, ואיזו דעה יש לך בנושא זה או אחר. קשר חברי וחזק מתבסס על חיבור אישי, תמיכה וכיבוד הייחודיות של כל אחד. 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]