עם ישראל חי או ח"ו להיפך
הרב דב קדרון
זבחים סח ע"א
בגמרא מובאת המשנה ממסכת קינים: "כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו שבעה".
בעל דגל מחנה אפרים (פרשת בלק) מסביר בדרך רמז, שהכוונה לעם ישראל, והמשנה רומזת להבדל שיש בנו בין מצב שבו עם ישראל חי ודבוק בקב"ה שהוא מקור החיים, לבין מצב הפוך.
עם ישראל צריך להיות אחד, כאמור (דברי הימים א יז,כא): "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ונאה לאחד להידבק באחד. אמנם הקב"ה שברא את ישראל ברא גם את אומות העולם, ושבעה עממים הם שורש כל השבעים אומות, וכאשר ישראל שומרים את הברית עם הקב"ה נאמר (נחמיה ט,ח): "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו'", וכאשר יימסרו שבע אומות אלו ביד ישראל ממילא יימסרו כל האומות בידם, הן בגשמיות והן ברוחניות. אולם כשישראל חס ושלום אין עושים רצונו של מקום אזי הם מצירים לישראל מכל מיני בחינות, גשמיות ורוחניות, כי יש גם מחשבות זרות מבחינת שבעה עממים שמבלבלות את ישראל מעבודתם ומלימוד תורתם. אך כשישראל הם דבקים בה' אז הם נכנסים בסוד של אחד, ויוצאים מגדר שבעה עממים, וממילא בטלים מהם כל הצרות הן בגשמיות הן ברוחניות.
וזהו הרמז במשנה: "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה", היינו כשעם ישראל במדרגת "חי", ודבוק בחי החיים אז קולו אחד, היינו בדביקות לה' אחד, וכשהוא מת, כשנופל ממדרגתו, אזי קולו שבעה, בבחינת שבעה עממים, מתפרד מחשבתו לבחינות הרעות שבהם ובאות מחשבות זרות ומבלבלות אותו מעבודתו.
