תורה (שבעל פה) מן השמים / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
מנחות יד ע"ב
היינו טעמא דרבי יוסי, הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין, גוף אחד דמעכבי אהדדי, שני גופין דאמר רחמנא הא לחודה עבידא והא לחודה עבידא, ערבינהו - מתערבין, דהכתוב עשאן גוף אחד, פלגינהו - מיפלגי, דהכתוב עשאן שני גופין.
אחד האתגרים היסודיים שיש בלימוד התורה שבעל פה הוא, שהיא מעודדת את האדם לחשיבה עצמאית, מה שמקשה על האדם לראות בזה את יד השם. כאשר אדם פותח פסוק מן התורה ויודע שכך אמר הקדוש ברוך הוא, ברור לו שאין מה לערער ואין מה לחלוק, אבל כאשר התורה שבעל פה מתבססת על יסודות הגיוניים כמו קל וחומר, הרי זה הגיון אנושי, אז איפה יד השם בכל העניין? האם גם ההיגיון הזה הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא?
תשובה יסודית מאוד לומד רבי אברהם מרדכי, ה'אמרי אמת' מגור (אמרי אמת, שבועות תרע"ז ד"ה "שתי הלחם") על בסיס דברי הגמרא הללו.
שתי הלחם, הוא אומר, מקבילים בזוהר הקדוש (חלק ג צח, ב) לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכאשר רבי יוסי מדבר על כך ששתי הלחם הם בעצם עניין אחד הוא נוגע בדיוק בנקודה המהותית שאיתה פתחנו.
יכול אדם לחשוב שהתורה שבעל פה נפרדת מן התורה שבכתב במהותה, ומגיעה במימד שונה מאשר המימד האלוקי של התורה שבכתב, אבל שתי הלחם מלמדים אותנו שלא.
גם כאשר מופיעה סברא אנושית לחלוטין, אבל היא נכנסת בתוך גדרי התורה שבעל פה, כחלק מכללי לימוד התורה שבעל פה, היא נעשית תורה אחת בדיוק כפי שהתורה שבכתב היא אחת. אלוקית ומאירה.
לא ניתן לחלק בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כשם שלא ניתן באמת לחלק בין שני הלחמים הללו. שניהם קודש ושניהם אלוקות.
