איסור חמור לפגוע באחדות האומה

הרב דב קדרון

זבחים קו ע"ב

בגמרא נאמר שמי ששוחט קורבן מחוץ לבית המקדש, בבמת יחיד בזמן שאסור לעשות זאת, נחשב כמי שהקריב על פני השדה, ויש מפרשים שהכוונה היא שנחשב כאילו הקריב קורבן לעבודה זרה.

כתב על כך הגרמ"צ נריה זצ"ל (בספר נר למאור, פרשת אחרי מות):

הדברים צריכים ביאור: מה הוא יסודה של השוואת קרבן בבמת יחיד לגבוה, להקרבת קרבן על פני השדה לעבודה זרה?

איסור במת יחיד בא כדי שלא תיפגע מרכזיותו של בית המקדש, וכך מסביר מרן הראי"ה זצ"ל את דבר האיסור: "כי גם ההתאחדות לשם שמים על ידי הקיבוצים הקטנים שבבמות, מפסידה היא את יסוד אחדות האומה הכללית שבמרכזה הגדול, שרק על ידה תתגלה ותתקיים תכלית חפץ ה'... ולכן משנקבע המקום לקדושה הכללית בירושלים נאסרו הבמות".

הרי שבמת היחיד פוגעת באחדות האומה, וזה טעם מספיק לאיסור במת יחיד, גם כשהיא מלכדת קבוצת עובדי ה' שכוונתם לשם שמים. כל פגיעה באחדות האומה הרי זו פגיעה בנפש האומה, והיא חמורה כאילו שופך דמיה, על כן השתמשה תורה בביטוי החריף: "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך". ומצינו שמשה רבנו ע"ה בדבריו אל קורח ועדתו, אף הוא השתמש בנימוק של הפגיעה באחדות: "אנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית מקדש אחד".

על פי זה מובן שניתן לדמות את האיסור הזה, של פגיעה באחדות להקרבה לעבודה זרה, שכל מהותה היא פירוד.