טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

או דלמא משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחושה – חיטה ושעורה

 

"בעי רמי בר חמא: חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה, מהו? למאי? אילימא לטמויי טומאת אוכלין, תנינא: חטין שברעי בקר ושעורין שבגללי בהמה, חישב עליהן לאכילה אין מטמא טומאת אוכלין, לקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין! אלא למנחות, פשיטא דלא, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך! לא צריכא, דנקטינהו וזרעינהו וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו, מאי? משום דמאיסותא הוא, וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו, או דלמא משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחושה? תיקו" (מנחות, סט ע"א).

פירוש: בעי [שאל] רמי בר חמא: חטין שנמצאים בתוך גללי בקר (שפלטתן הבהמה בתוך צואתה), וכן שעורין שנמצאים בתוך גללי בהמה, מהו דינם? וכיון שלא הסביר רמי בר חמא במה עוסקת בעייתו זו שואלים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] ששאל אם חיטים או שעורים אלה נחשבים בכלל אוכלים לענין לטמויי [שייטמאו] בטומאת אוכלין אם נגע בהן דבר המטמא אוכלים, אין מקום לבעיה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] בתוספתא: חטין שנמצאות ברעי (גללי) בקר וכן שעורין שנמצאות בגללי בהמה, אם בעליהן רק חישב עליהן להשתמש בהן לאכילה, ועדיין לא עשה כל מעשה המבטא את מחשבתו זאת אין מטמא טומאת אוכלין, שאין מחשבה מספיקה כדי להוציאן מביטולן בהיותן בגללים. ואולם אם לקטן מתוך הגללים לצורך אכילה החיטים והשעורים הללו מטמא טומאת אוכלין! אלא אם תאמר שבעייתו של רמי בר חמא היא לענין לקיחתן של החיטים והשעורים הללו למנחות אף בזה אין מקום לבעיה, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שלא ניתן לעשות כן, כמו שנאמר בתוכחת הנביא מלאכי את המביאים למקדש מן הדברים המאוסים, ומבזים את שם ה': "...לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישו עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך..."(מלאכי א, ז—ח)! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעייתו של רמי בר חמא אלא באופן מסויים זה, דנקטינהו [שאסף אותן] בתחילה מתוך הגללים, ולאחר מכן זרעינהו [זרע אותן] באדמה, ועמד וקצרן, וקא בעי לאיתויי [ועתה הוא רוצה להביא] מנחות מינייהו [מהן], והשאלה היא: מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה: האם עיקר פסולן בתחילה של החיטים והשעורים הללו שנלקטו מתוך הגללים, משום דמאיסותא [של מאיסות] הוא זה, ומעתה יש מקום לומר כי כיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו [כיון שזרע אותו הלכה, נעלמה, מאיסותן], ותהיינה מותרות למנחה. או דלמא [שמא] יש לומר כי עיקר פסולן בתחילה משום כחישותא [רזון] הוא, שבזמן שהיו במעי הבקר איבדו את מלאותן ובריאותן, ומעתה יש מקום לומר כי אף השתא [עכשיו], לאחר שעמד וזרען וצמחו מחדש, נמי [גם כן] התבואה הגדלה מגרגרים אלה היא כחושה, ולכך היא פסולה למנחה. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: חיטה   שם באנגלית: Wheat   שם מדעי: Triticum sp
 

שם עברי: שעורה תרבותית   שם באנגלית: Barley   שם מדעי: Hordeum vulgare

שם  נרדף במקורות: שערי         

נושא מרכזי: הנזק ("כחישותא") הנגרם לגרגירי התבואה העוברים במעי בהמה

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על החיטה וקישוריות הקש\י כאן.
 

לשיטת רש"י ספק הגמרא הוא ביחס לתבואה שצמחה כתוצאה מזריעת גרגירים שנאספו מתוך גללי בהמה. בלשון רש"י: "וזרעינהו - ובעי לאיתויי מנחות מן הגידולין. אזדא מאיסותייהו - דהא אחריני נינהו. והשתא כחישי - דכיון שנתעכלו במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין מלאין ובריאין כדמעיקרא. לדעת רש"י תבואה המתפתחת מתוך גרגירים שעברו עיכול חלקי היא באיכות ירודה והחיטה המתקבלת איננה "מלאה ובריאה".
 

גרגירי תבואה העוברים במערכת העיכול של בהמה חשופים להשפעת חומצות ואנזימי עיכול. עיכול התאית מתבצע על מיקרואורגניזמים החיים בכרס. ניתן לשער שחלק מהגרגירים שיפלטו לא יהיו חיוניים בגלל פגיעה בעובר הנמצא בתוך הגרגיר. גרגירים אלו אינם נובטים וספק הגמרא בוודאי אינו נוגע להם. לעומת זאת חלק גדול יחסית של גרגירים נשאר מוגן על ידי מעטה קליפות שאינן מתעכלות במהירות ("חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה"). במקרים רבים מעטה הגרגירים לא מתבקע משום שמעלי הגרה אינם לועסים את מזונם אלא בולעים אותו(1). מסיבה זו מקובל בתקופתנו לרסק את גרגירי התבואה לפני השימוש בהם כמספוא.
 

ספק הגמרא הוא לגבי גרגירים שבהם לא נפגע העובר אך הם "הוכחשו" כלומר הצטמקו כתוצאה מעיכול חלקי של מאגר חומרי התשמורת הנמצא באנדוספרם. חומרי התשמורת בחיטה והשעורה הם עמילן וחלבון ובתהליך העיכול הם מתפרקים ונספגים. יש להקדים שחומרי התשמורת באנדוספרם משמשים לאספקת אנרגיה הדרושה להתפתחות עובר עד השלב שהוא מפתח עלים, המבצעים פוטוסינתזה, ומסוגל לספק את דרישות האנרגיה בכוחות עצמו.

הרמב"ם (איסורי מזבח, פ"ו ה' י"ג) פסק: "חיטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק אם עברה מיאוסן בזריעה או עדיין הן מאוסין, לפיכך לא יביא מהן מנחות ואם הביא כשר". מקשה ה"לחם משנה" על פסיקה זו שהרי מסוגייתנו עולה שפשוט לגמרא שהזרעים אינם מאוסים לאחר הזריעה והספק נובע מכך שהזרעים הוכחשו. מתרץ הלח"מ שאולי הייתה לרמב"ם גרסה אחרת. מוסיף הלח"מ הסבר נוסף האומר שבכל מקרה  קיים מיאוס והספק הוא רק לגבי סיבתו. אמנם המיאוס הנובע מכך שהזרעים היו בגללים התבטל עם הזריעה אבל נשאר מיאוס אחר והוא היותם כחושים. בניגוד למשתמע מפירוש רש"י הרי שהסבר זה מתייחס לזרעים עצמם ולא לגידולים. בשפת אמת (מנחות, סט ע"א) אנו מוצאים את מחלוקת רש"י והרמב"ם באופן מפורט יותר:

"... עוד י"ל דמשמעות לשון הרמב"ם שם נראה שהבין פי' האיבעיא שהוציא אותן החטים בעצמם מן הקרקע והספק היא שע"י שנזרעו בקרקע אזלא מאיסותייהו או לא. ולדבריו החטים הצומחין מחדש פשיטא דכשרים. ובאמת לגירסתו דהספק היא שמא עדיין הם מאוסין א"א לפרש כלל על החטים הנצמחין החדשים. אבל רש"י פי' כפשוטו ומשום כחישותא. ולפי' זה אותם החטים עצמם פשיטא דאסורין ואין סברא כלל שיתכשרו ע"י הזריעה דכבר נמאסו".

מהות ה"הכחשה" בזרעים עצמם (שיטת הרמב"ם)
 

מעיון ראשוני הבנתי את ספק הגמרא באופן פשוט. מחד גיסא עומדת הזריעה בקרקע שמבטלת את האופי המאוס של הזרעים הנובע משהותם בגללי הבהמה. העובדה שהם נלקחים למנחה באופן עקיף לאחר שהות בקרקע מפקיעה מהם את הזיקה לגללים. מאידך גיסא הזריעה לא מבטלת את הנזק ("הכחשה") שנגרם להם כתוצאה מעיכול חלקי בעת המעבר במערכת העיכול של הבהמה ולכן אינם ראויים למנחה. הסבר זה מניח (בניגוד להסבר הלח"מ) ש"מאיסותא" ו"כחישותא" אינם מושגים מקבילים משום ש"כחישותא" מתרחשת כבר לפני הזריעה.

אופן אחר להבנת "כחישותא" הוא שהזרעים פסולים למנחה כתוצאה מהזריעה הגורמת להם להכחיש. קשה להניח שהכוונה בהכחשה כמשמעותה הפשוטה של ירידה במשקל או חולשה כאמור למשל בסוגיות אחרות דוגמת הסוגיה ביבמות (צז ע"א): "כי אתו לקמיה דרבא, אי כחוש, אמר להו: זילו אבריוהו, ואי בריא, אמר להו: זילו אכחשוהו, דהני סימנין, זמנין דנתרי מחמת כחישותא, וזמנין דנתרי מחמת בריותא" (2) לאמיתו של דבר לאחר הזריעה המשקל הכולל של זרעים עולה בעקבות ספיחת מים. הזרע סופג מים בכמות גדולה, לעיתים פי כמה ממשקלו המקורי, מה שגורם לו לתפוח ולהכפיל את נפחו ומשקלו הכולל(3). מאידך גיסא המשקל היבש (מסת החומר האורגני) יורד. הסיבה לירידה במשקל היבש היא הנשימה התאית כדי להתחיל לגדול, העובר שבתוך הזרע צריך אנרגיה זמינה. הזרע מתחיל לפרק את חומרי התשמורת (עמילן, חלבונים ושומנים) באמצעות חמצן בתהליך של נשימה. תוצרי הלוואי של התהליך הם פחמן דו-חמצני ומים שנפלטים החוצה. הפחמן שנפלט הוא למעשה מסה שהזרע מאבד לאטמוספירה. אם נניח שלצורך הכנת המנחה השתמשו בגרגירים מותפחים הרי שהחלק היחסי של החומר היבש וערכו הקלורי קטן באופן יחסי לגרגירים שלא נזרעו. ייתכן, אם כן, שההכחשה היא הפחתת ערכם של "שיירי המנחה" כמזון.
 

לפי הסברו של הלח"מ ברמב"ם זריעת הגרגירים גורמת להכחשתם וזו נחשבת מיאוס. לדבריו הספק בגמרא נובע מכך שאמנם המיאוס שנבע מהגללים התבטל אך אולי הוא התחלף במיאוס הנובע מההכחשה. השאלה העומדת לפנינו היא מהי הכחשה הגורמת למיאוס? ייתכן והתשובה נעוצה בתהליך שעוברים הזרעים בנביטה. בשלב הראשון הם סופחים מים ומתנפחים דבר הגורם להתבקעות הקליפה והתקלפותה. דבר זה מעניק לזרעים מראה המזכיר ריקבון. ההכחשה היא, אם כן, שינוי ממראה שלם ותקין למראה רקוב.
 

מהות ה"הכחשה" בגידולי הזרעים (שיטת רש"י)
 

לשיטת רש"י גרגירי חיטה שנאספו מגללי בהמה פגומים ביכולתם לגדל את הדור הבא. בלשון רש"י: "... דכיון שנתעכלו במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין מלאין ובריאין כדמעיקרא וכו'". ההשפעה של העיכול החלקי על יכולת גידול הצאצאים על ידי הזרעים עשויה לנבוע מפירוק חלקי של מאגר חומרי התשמורת ובעיקר עמילן. מחקרים(4) שבדקו את הקשר בין גודל הזרעים לגובה היבול ואיכותו מצאו שלזרעים גדולים יותר יש יתרון משמעותי על פני זרעים קטנים, אשר מתרגם בסופו של דבר ליבול גבוה יותר(5). היתרון של זרעי חיטה גדולים נובע מכך שהם מכילים אנדוספרם (מאגר עמילן וחלבון) (תמונה 2) גדול יותר המשמש את העובר בשלביו הראשונים. התוצאה היא נביטה יעילה המאפשרת לנבט הצעיר לפרוץ לפני הקרקע במהירות וביעילות רבה יותר דבר המעניק לו יתרון בתחרות מול עשבים שוטים על אור ומשאבים.
 

זרעים גדולים מסוגלים לנבוט טוב יותר גם כאשר הם נזרעים עמוק מדי או בתנאי יובש, בזכות מאגרי האנרגיה הגדולים שלהם. צמחים הגדלים מזרעים גדולים נוטים להיות מפותחים יותר מבחינה מבנית. הם מייצרים יותר גבעולים צדדיים נושאי שיבולים ושיבולים גדולות יותר. הם מפתחים שורשים טוב יותר: דבר המוביל לספיגת חומרים מזינים יעילה יותר בהמשך חיי הצמח. שטח עלים גדול יותר: בשלבים המוקדמים, המאפשר פוטוסינתזה מוגברת המזינה את גדילת היבול. נמצא קשר בין גודל הזרע המקורי לבין אורך השיבולת ומספר הגרגרים בכל שיבולת בצמח הבוגר.

 

בתצפית אחרת נמצא שלגרגירים גדולים יש תוצאות טובות יותר רק בשדות בהן קיימת השקיה והגידול אינו מתבסס רק על מי גשמים(6). לאור העובדה שחז"ל הגבילו את הבאת המנחה רק מאיזורים ושדות בהם גידול התבואה הוא המיטבי ניתן להניח, לאור המחקרים השונים, ששדות בהם נזרעו גרגירים מצומקים (גם אם רק בגלל עיכול חלקי) אינן נחשבות לשדות ראויות למטרה זו ("שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות", "ולא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים").
 

לסיכום: זרעים הנלקטים מתוך גללי בהמות עלולים לעבור עיכול חלקי המצמצם את גודלם ומקטין את יכולתם להעמיד דור בריא וכדברי רש"י "אין מגדלין חטין מלאים ובריאין כדמעיקרא".

תודה לאיתמר מנדל מגד"ש הר חברון על הערותיו.

 

 

מילון מונחים:
 

אלאורון – השכבה הפנימית העוטפת את האנדוספרם ומהווה חלק מהסובין. ברוב הדגניים התרבותיים האלאורון מורכב משכבת תאים אחת. בדגניים בעלי אנדוספרם המכיל עמילן האלאורון מכיל 30% מחלבון הגרגיר. בעת הנביטה האלאורון מפריש (כתוצאה מגירוי על ידי גברלין המופרש על ידי העובר) אנזימים המפרקים את העמילן והחלבונים האגורים באנדוספרם והופך אותם זמינים להתפתחות הנבט.  
 

אנדוספרם - רקמת מזון המצויה סביב העובר בזרע. האנדוספרם מכיל את חומרי התשמורת (פחמימות, חלבוניים ושומניים) הדרושים להזנת הנבט עד להתפתחות עלים ירוקים מטמיעים. יש צמחים שבזרעיהם מתפתחת בתחילה רקמת אנדוספרם אך היא מוחלפת על ידי פסיג או פסיגים הסופגים את חומרי התשמורת מהאנדוספרם.
 

גדיל פיגמנט – בחלק הפנימי של קפל גרגיר החיטה מתרכזים פיגמנטים היוצרים כעין גדיל השקוע בתחתית הסדק ועובר לכל אורכו. בחתך רוחב הגדיל נראה כעגול כהה. נוכחות של עגול כהה בחתך הרוחב של הגרגיר מצביע על כך שהחיטה הבשילה.
 

חותלת - הנצרון (הצמח העוברי) מורכב מגבעולון קצר ומעלים החופים זה על זה. העלה החיצוני נקרא חותלת והוא דמוי חרוט חלול (שבתוכו יושבים שאר עלי הנצרון) מחודד בקצהו העליון. החותלת פורצת עבור הנצרון את קליפת הקרקע ואינה ממשיכה להתארך. העלה השני, שהוא העלה הרגיל הראשון, קורע את חוד החותלת ופורץ דרכה החוצה.
 

מגינית - בצמחים שונים הפסיגים (העלים העובריים) התפתחו למגינית (דמוית-פסיג) העוטפת את העובר וומהווה מחיצה בינו לבין האנדוספרם. המגינית מפרישה אנזימים לפירוק חומרי התשמורת לשם ניצולם בעת התפתחות הנבט.
 

מעטה הזרע – מעטה הזרע כשמו כן הוא והוא מהווה אחת מהשכבות העוטפות את הזרע יחד עם האלאורון ומחוצה לו.
 

פומה - הפתח דרכו ינבט הזרע הוא לעתים "צלקת" קטנה המסמנת את הנקודה בה היה מחובר הזרע לפרי. בזרעים רבים (לא בחיטה), הפתח דרכו נכנס הנחשון לשחלה (בתהליך ההפריה) משמש מאוחר יותר כפתח הנביטה.
 

פריקארפ – קליפת הפרי. בדרך כלל מורכב הפריקארפ משלוש שכבות. בפירות עסיסיים הפריקארפ הוא החלק העיקרי הנאכל על ידינו.
 

קפל – הסדק העובר לאורך החיטה.
 

שורשון – החלק בעובר המתפתח לשורש הצמח.

 

 

---

(1) שיעור גדול יותר של גרגירים נפלט שלם בבקר בהשוואה לצאן הלועס אותם באופן יעיל יותר.   

(2) פירוש: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רבא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות ולא נראו בו סימני בגרות, אי כחוש [אם היה הנדון רזה] אמר להו [להם]: זילו אבריוהו [לכו והבריאו, השמינו אותו] קודם שיבוא לדון בעניינו ולקבוע בו הלכה. ואי בריא [ואם היה שמן] אמר להו [להם]: זילו אכחשוהו [לכו והרזו אותו], דהני סימנין [שסימנים אלה], השערות, שהן סימני בגרות, זמנין דנתרי [פעמים שהן נושרות] מחמת כחישותא [רזון], וזמנין דנתרי [ופעמים שהן נושרות] מחמת בריותא [שומן], ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי יתברר שיש בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו כסריס.

(3) בהמשך תהליך הנביטה הזרע מתנוון ונעלם דבר שחז"ל היו מודעים לו כפי שאנו לומדים מהשימוש בביטוי "דבר שזרעו כלה" ביחס לגרגירי תבואה: "אמר ליה אביי: מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא? אמר ליה: דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי, אלא כי קמיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה וכו'" (מנחות, ע ע"א). מפרש רש"י: "דבר שזרעו כלה - כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל ויצא זרע ירק ובא זרע אחר".

 

 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)