פנימיות האוכל / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
מנחות צו ע"א
לחם פנים - שיהו לו פנים... וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן.
רוצים מאוד להתקרב להשם יתברך. זה ברור. העניין הוא שבסופו של דבר אנחנו נמצאים בעולם חומרי שמקיף אותנו, וחוסם אותנו מלראות פני אלוקים. אז איך אפשר לצפות שבתוך כל ההסתר החומרי הזה נצליח להגיע אל השם?
תשובה נפלאה לשאלת חיים זו, עונה רבי חיים מטשרנוביץ (באר מים חיים, תרומה ד"ה "ונתת על השולחן לחם פנים"), כשהוא מתבסס על רעיון פנימי שקשור למבנה לחם הפנים, כפי שהוא מתואר בדברי המשנה שלנו.
העובדה שלחם הפנים נקרא בשם זה, מסביר רבי חיים, היא מפני שפעולת האכילה יכולה להיות מנותבת לשני נתיבים: חיצוני ופנימי.
הנתיב החיצוני, הוא הנתיב שבו האכילה משמשת את חומריותו של האדם, והאדם רואה בה אך ורק פעולה שאמורה להשביע את רעבונו, או להסב לו הנאה.
אולם, הנתיב הפנימי של האכילה, מכוון את האדם להתבונן פנימה, בעובדה שהאכילה הזו היא כלי שניתן בידיו בכדי להעלות את ניצוצות הקדושה החבויים בתוך המאכלים שהוא אוכל, ולגלות כיצד גם הם קשורים עם ריבונו של עולם.
לחם הפנים, כשמו כן הוא, מגיע בכדי לספר את הסיפור הפנימי של הלחם, את הסיפור של ניצוצות הקדושה שמבקשים לעלות, כך שאכילה זו תגלה במהותה את מימד הקדושה שקיים בעולם.
אלא, שלחם הפנים לא נשא רק פן אחד, אלא פנים – לכאן ולכאן, ובנקודה זו, מסביר רבי חיים מסתתר עומק נפלא נוסף.
משום, שכאשר אדם אכן אוכל את הלחם ממקום פנימי, ממקום של קדושה ורצון לדבוק ברבונו של עולם, אזי הלחם, לא זו בלבד שלא חוסם אותו מדבקות בהשם, אלא עוד זאת, הוא מסייע לו ועוזר לו להתקרב עוד יותר.
זהו הסוד של הלחם שנשא פנים לשני הצדדים: צד אחד הוא צידו של האדם האוכל את הלחם, שמכוון את האכילה פנימה, והצד השני הוא הצד של הלחם, שעוזר לאדם ומכוון אותו שוב פנימה.
כך יוצא, שבמקום הזה שבו האדם מבקש לראות בחומריות שסביבו את פנימיותה, מאירה לו החומריות את פניה, ועוזרת לו להתבונן פנימה, כך שלא זו בלבד שהיא איננה חוסמת אותו, אלא עוד זאת היא משמשת בידיו ככלי לקרבת אלוקים.
