ברכת הארץ, בחירת המקום והקרבת קרבנות

נושא הלימוד:
בסוגייתנו נחלקו התנאים בדין הקרבת קרבנות והיתר הבמות טרם מנוחה ונחלה. נתמקד בדעת רבי יהודה, הרואה בברכת הארץ גורם מכריע בעיצוב קדושת המקום ואופן עבודת הקרבנות.

 

שאלות תג"ל:
מה ההיגיון בדעת רבי יהודה המתירה במות לאחר הכניסה לארץ? כיצד משפיעה ברכת מנוחה ונחלה על בחירת המקום ועל הקרבת קרבנות של היחיד והציבור?

 

הסבר בדרך תג"ל:
לדעת רבי יהודה, גם לאחר הכניסה לארץ ממשיכים הציבור והיחיד להקריב במשכן את כל הקרבנות כמו במדבר. עם זאת, היחיד רשאי להקריב עולות ושלמים בבמות.
היסוד לכך הוא הבחנה בין שני רבדים של קדושה במשכן:
1. קדושת המדבר – קדושה של השראת שכינה וגילוי א-לוהי ניסי, שאינה תלויה בשפע חומרי או בקיום שיש בו יציבות. קדושה זו חלה על המשכן מעצם הקמתו, וממשיכה גם בארץ. ולכן היא מאפשרת הקרבת קרבנות חובה וקרבנות ציבור במשכן גם לפני מנוחה ונחלה.
2. קדושת ארץ ישראל – קדושה במשכן הנובעת מברכת החיים: ישיבה בטוחה בארץ, שפע, שלום ושמחה, וההכרה שאלו הם מתנות מאת הקב"ה. קדושה זו איננה חלה במשכן מיד עם הכניסה לארץ, אלא רק עם התגשמות מנוחה ונחלה.
קרבנות נדר ונדבה – עולות ושלמים – שהיחיד מביא מרצונו, מבטאים הודאה לה' על ברכה, ולכן שייכים לרובד השני. כל עוד הברכה טרם התגשמה, קדושה זו עדיין לא חלה במשכן. לכן אין להם מקום מחייב אחד, ומותר להקריבם בבמות. רק כאשר הברכה מתממשת, מתכנסת הקדושה אל המקום אשר יבחר ה׳, ואז נאסרות הבמות גם לקרבנות אלו.
לעומת זאת, קרבנות שאינם נובעים מברכה – קרבנות חובה וקרבנות ציבור – אינם תלויים במנוחה ונחלה, והם נקרבים במשכן מכוח קדושת המדבר הממשיכה.

 

שאלה למחשבה עכשווית: 
האם ניתן לדרוש מחויבות רוחנית מלאה כאשר חיי היחיד או הציבור עדיין חסרי יציבות ושפע?
או שמא בתקופות מעבר נכון לאפשר עבודת ה׳ בסיסית של אמונה והודאה, ולהמתין עד שברכת החיים עצמה תכונן קדושה רחבה יותר?