התורה עצמה עשתה סייג לדבריה

הרב דב קדרון

מנחות ג ע"ב

רש"י (ד"ה ה"ק) מסביר שכאשר כהן חושב מחשבה שפוסלת את הקורבן באופן שניכר מתוך מעשיו שזו מחשבת כזב, כגון שחושב על מנחת מחבת שהיא מנחת מרחשת – הקורבן נפסל מן התורה, כי אילו לא היה נפסל היו אנשים לומדים מכך שמותר לשנות במחשבת הקורבנות.

כלומר: הקורבן נפסל לא בגלל פסול מובנה בו עצמו, אלא בגלל גזירה וחשש שמא אם כאן הקורבן לא ייפסל יגרום הדבר לפסול במצבים אחרים.

בדרך כלל מקובל לחשוב שסוג כזה של איסורים הוא מדרבנן, שעשו סייג לתורה וגזרו שדברים מסוימים אסורים רק בגלל החשש שאם לא יאסרו אותם יבואו להקל בדברים אחרים, אף על פי שהתורה עצמה לא אסרה אותם, אולם כאן מדובר באיסור מן התורה.

אכן, כבר אמרו חז"ל באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק א):

ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו. תורה עשתה סייג לדבריה. משה עשה סייג לדבריו. ואף איוב ואף נביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם.

כלומר: זהו עיקרון של התורה, שיש לפעמים לאסור דבר משום סייג לדבר אחר.

בהערה לשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר סימן ס) מובאות תשע עשרה דוגמאות מכמה מקורות שיש בענייני דאורייתא בעצמם דברים שהם של סייג ומשמרת, כלומר שכל טעם האיסור הוא משום זהירות והרחקה מאיסורי תורה אחרים.