להמשיך להתעלות גם בזמן השפלות

הרב דב קדרון

מנחות ה ע"א

נאמר על מצורע (ויקרא יד,ב): "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ", ואומר רב פפא שהמילה "תהיה" מלמדת ש"בהוייתה תהא".

האמרי אמת (מצורע שנה תרצג) מסביר שכפי שמובא ברש"י (ויקרא יד,ד), הצרעת באה על אדם בגלל גאוותו, וביום זה של טהרתו הוא מתקן את פגם הגאווה, ונעשה שפל, והוא צריך להיאחז בזה ולהישאר בשפלות. המצורע שמטהר את עצמו צריך להישאר בטהרה, הוא נעשה בריה חדשה וצריך הוא לאחוז עצמו בשפלות. זאת הכוונה של "בהווייתה תהא".

עם זאת הוא מוסיף שהמצורע שמתרפא מקבל גם קצת התנשאות, עץ ארז, אך הוא צריך לקחת אתו אזוב, כמו שאמרו: "מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו וכו'", כי על ידי שאוחז עצמו בשפלות, זו היא רפואה שהנגע לא יחזור.

מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א,תרמב) מסביר שענווה אמיתית קשורה לשלמות. ככל שאדם משיג יותר שלמות, יותר הבנה של העולם והחיים, של הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא גם מבין את קטנותו, את קוצר ידו, את עיוורון השגתו, את מיעוט הרצון שלו להיטיב, וזה גורם לו לשפלות רוח, וכך הוא הולך ומתעלה על ידי רצונו הגדול להתקרב אל הטוב המוחלט.

כלומר: המצורע, שחטא בגאווה, צריך בעיקר להתרפא על ידי האזוב, ולהשפיל את עצמו, אבל אסור לו לשכוח את המטרה העליונה, שהיא להתעלות מעלה מעלה, ומשום כך יש בטהרתו גם עץ ארז, שרומז לכך שביחד עם השפלתו הוא צריך להמשיך ולהתעלות.