|
לכל אדם (ולכל חומר) יש ייעוד משלו / רפי זברגרמנחות נז ע"בהקדמהנדון במאמר זה במימרא של הגמרא על לחם הפנים ושתי הלחם, שהם כידוע מוגדרות כמנחות. נקדים מספר הקדמות:
הנושאתנו רבנן: מנין למעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי הקדשים, ומקדשים קלים, וממותר העומר, וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים, ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה? הברייתא שואלת, מניין שאם לא אכלו את כל החלקים הנאכלים של הקרבנות (זבחים ומנחות) המתוארים בהקדמה, אלא הקטירום על המזבח שעוברים על מצוות עשה? תלמוד לומר (ויקרא ב', י"א): כׇּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַָה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' - כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, ושתי הלחם ולחם הפנים יש מהן לאישים. עונה הברייתא כי פסוק י"א בפרק המנחות בספר ויקרא הוא המקור לדין זה. מפשט הפסוק למדנו את איסור הקטרת שאור ודבש על המזבח. המילה מִמֶּנּוּ לכאורה מיותרת, וממנה לומדת הברייתא כי קרבן שהקריבו ממנו כבר לאישים (את החלק המוקטר על המזבח כמתואר בהקדמה), אזי החלק מן הקרבן אשר נועד לאכילה (של כוהנים או ישראל) אסור בהקרבה. והתניא: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאישים? מקשה הגמרא מברייתא אחרת (ס:) הקובעת כי שתי הלחם ולחם הפנים אינן מוקרבות על המזבח ("אין מהם לאישים"), ואם כן, מדוע הזכרנו גם אותם בברייתא שלנו כחלק קרבן שהוקרב לאישים? אמר רב ששת: אין מגופו לאישים. עונה הגמרא כי אמנם כן. שתי הלחם ולחם הפנים בפני עצמן אינן מוקטרות על המזבח (ולכן הברייתא שם פסקה כי אין בהם דין הגשה כמו במנחות אחרות המוקטרות), אך בכל אופן אינם יצאו מכלל העשה של "ממנו לאישים". שכן, ביחד עם שתי הלחם ישנם שני כבשים המוקרבים על המזבח, וגם בלחם הפנים ישנם שני הבזיכים שהלבונה אשר עליהם מוקרבת על המזבח, ולכן שתי הלחם ולחם הפנים נחשבים "שיריים הנאכלים" של מנחות אלו, ואסור להקטירם על המזבח, אלא חייבים רק לאוכלם.
מהו המסר?דין זה של "ממנו לאישים" מלמד אותנו כי לכל דבר יש את היעוד שלו, ואין לערבב ולשנות. החלק המוקטר על המזבח אכן חייב להיות מוקטר, אך החלק הנאכל מן הקרבן (זבח או מנחה) אשר נועד לאכילה, חייב להיאכל, ואין להיות "צדיקים גדולים" ולהחליט שאנו מקטירים גם חלקים אלו.
המאמר לע"נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז"ל שהלך השבוע (ב' שבט תשפ"ו) לבית עולמו. |