גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תק"ג מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף יג ע"ב

בענין זמן אכילת לחם הפנים

במשנה (יג:): "שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר, רבי יוסי אומר אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו פיגול וחייבין עליו כרת, והשני פסול ואין בו כרת, וחכמים אומרים, זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת". הנדון כאן הוא לגבי מחשבת פיגול, שבשעת שחיטת שעירי עצרת מחשב לאכול חלה אחת משתי הלחם שלא בזמנו, או בשעת הקטרת שני בזיכי לבונה מחשב לאכול סדר אחד של לחם הפנים שלא בזמנו, הריהו מפגל אותם, ונחלקו רבי יוסי וחכמים במחשב לאכול חלה אחת או סדר אחד בלבד שלא בזמנו - אם נפגלים שתי החלות ושני הסדרים, ועל שניהם יש דין פיגול שהוא בכרת, או רק על מה שחישב יש דין פיגול, והשני פסול בלבד ואין בו כרת.

אכן מבואר במשנה זו, שהמחשב לאכול את לחם הפנים למחר - נחשב אכילה שלא בזמנו, שכן זמן אכילת לחם הפנים הוא ביום השבת – זמן סילוקו מן השולחן, והנה ב'פירוש המשניות להרמב"ם' כאן מבואר שזמן אכילתו הוא רק ביום השבת בלבד, ולא במוצאי שבת, וז"ל: "וזה לחם הפנים אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד, כלומר כל יום שבת" (וכ"ה בפירוש הרע"ב במשנה שם, וכן מוכח ב'שיטה מקובצת' להלן צה ע"א - בשם הגליון), והעיר בספר 'חק נתן' בסוגייתנו, שלפי זה המחשב לאכול במוצ"ש היה ראוי להיות פיגול, כי לאחר זמנו הוא (ואכן כן מפורש בדברי הרע"ב), ומה שלא שנו במשנה "לאכול אחד מן הסדרים בלילה", משום שאגב ששנו ברישא לענין שתי הלחם שחט לאכול למחר, כי שתי הלחם זמנם יום ולילה, שנו גם לענין לחם הפנים למחר, ואמנם בלחם הפנים גם במחשבה לאכול בלילה נעשה פיגול.

התוס' יו"ט העיר ממה ששנינו להלן (צט:): "חל יום כפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב", וברש"י: "החלות מתחלקות לערב - ולא למחר דנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק", הרי שזמן אכילתו עד הערב, ואם איתא שאינו נאכל אלא ביום השבת, היאך מתחלקות לערב ונאכלות שלא בזמנן, וב'חק נתן' הנ"ל הוסיף שדוחק לומר שהואיל ואי אפשר לאכלן מפני התענית נחשב לערב לזמנן, כי מנלן שני זמנים הללו, בכל שבתות השנה זמנו ביום השבת בלבד, וכשחל ביוה"כ זמנו גם בלילה. (ועי"ש ב'חק נתן' שהרמב"ם חזר בו מדבר זה, כי בהלכותיו לא הזכיר דבר זה, ובפשטות זמן אכילתו כשאר שיירי מנחה שהוא ליום ולילה).

כמה אחרונים (עי' 'מנחת אברהם' בסוגיין, 'כנסת הראשונים' בסוגיין הע' יד) העלו בזה, שמצות אכילת לחם הפנים הינה משתי פנים, מצד מצות אכילת מנחות, כי לחם הפנים נחשב שיירי מנחה, ומצד דין זה נאכלין ליום ולילה - כשאר שיירי מנחה, וכן מצד מצות עריכת לחם הפנים, כי כלולה בזה גם מצות אכילתה, ומצד מצוה זו חובתה ביום השבת דייקא, ונמצא, שאם נשאר לחם הפנים במוצ"ש עדיין מצוה לאכלו מצד מצות אכילת מנחות, ונחשב עדיין בזמן אכילתו, ועל כן את שפיר, כי מצד מצות עריכת לחם הפנים - זמן אכילתו ביום השבת דייקא, ומובן מדוע שנו במשנתנו בדין פיגול רק ב"חישב לאכול אחד מן הסדרים מחר", כי בחישב לאכול בערב אינו נחשב כפיגול, ושלא כפי משמעות הרע"ב, משום שעדיין הוא זמן אכילתו מצד מצות אכילת מנחות, וכמו כן כשחל יוה"כ להיות בשבת זמן אכילתו בערב, כי גם אם אמנם שאי אפשר לאכלו מצד מצות סידור לחם הפנים, שהרי יום תענית הוא, עדיין יש מצוה באכילתו, מצד שיירי מנחה, שהוא ליום ולילה.

והנה שיטה מחודשת מצינו ב'רבינו יונה' במס' אבות על המשנה (אבות פ"ה מ"ה): "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא נמצא פסול בעמר ובשתי הלחם ובלחם הפנים...", וז"ל: "ולא נמצא פסול בעומר... ולחם הפנים, כי ביום השבת יערכנו... ולא נמצא בו פסול לא ביוצא ולא בלינה, שהיו צריכין לאכלו בשבוע שאחר השבת שהסירוהו, ואם נשאר לשבוע אחרת הוא נפסל, ולא אירע להם תקלה זו מעולם". ומבואר שזמן אכילתו הוא במשך כל ימות השבוע, וכן משמע בדברי רבינו גרשום (מעילה ט.) שלחם הפנים נאכל משבת לשבת, ולשיטתם מה ששנינו "לאכול אחד מן הסדרים מחר", מחר הוא לאו דווקא, ויש מחר שהוא לאחר זמן, והיינו, לשבת הבאה.

ויש להביא בזה את דברי פירוש הרד"ק על ספר שמואל (א כא, ז), כשברח דוד המלך משאול והגיע לנוב עיר הכהנים, ופגש את אחימלך הכהן וביקש ממנו לחם, וענה לו שאין לו לחם חולין כי אם של קדשים, והיה של לחם הפנים, ככתוב (שם, ז): "ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה'" וכו', והגם שדוד המלך היה זר ולחם הפנים אסור לזר, אמרו בגמרא (להלן צו.) שמסוכן היה ואוחזתו בולמוס, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ואמנם יש לדון מתי הגיע דוד המלך לאחימלך והיה לו לחם הפנים, וכתב הרד"ק: "ודוד בודאי לא היה בא בדרך בשבת, ואם תאמר מפני סכנת נפשות היה בא בדרך בשבת, עד שתמה עליו אחימלך ואמר לו מדוע אתה לבדך, היה לו לתמוה יותר איך היה בא בשבת", ולכן הסיק שלא בא בשבת כי אם בימות החול, וממשיך וכותב: "וא"ת, כיון שבא בחול היאך היה לאחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה', והלא כבר נאכל בשבת שעברה בין שני המשמרות, אפשר שמצא דוד ממנו, שלא היה נאכל כולו... כי הכהנים הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין ואוכלין ואחר שהצנועים מושכין את ידיהם ממנו ולא היו אוכלים היה נשאר ממנו פעמים אחר השבת והנשאר שמצא דוד נתן לו אחימלך", ומשמע לכאורה מדבריו שזמן אכילת לחם הפנים הוא גם בימות החול, וכשיטת רבינו יונה שהוא במשך כל השבוע. ואולי כוונת הרד"ק היא, שדוד המלך הגיע לנוב במוצ"ש, ולחם הפנים נאכל ליום ולילה, ושפיר היה עדיין שיירי לחם הפנים בבית אחימלך (עי' 'תקנת עזרא' מעילה ט.), וכ"כ בפירוש רבינו ישעי' (שם, ה): "אין לחם חול אל תחת ידי, פירוש, מפני שהיה להם לחם הפנים לאכול לא היה להם לחם חול, כדי שלא יבוא לחם הפנים לידי נותר שאינו נאכל אלא ליום ולילה ליום שבת ולמוצאי שבת, ובמוצאי שבת הלך דוד שם".

ובעיקר הדברים יש לדעת שב'ילקוט שמעוני' (שמואל רמז קל, ועי' 'פרשת דרכים' דרך הרבים דרוש יג) מבואר שדוד המלך הגיע ביום השבת, וגם במכילתין (צה:) יש צד כזה, ושלא כדברי הרד"ק, ולפי זה שפיר היה לחם הפנים לכל השיטות.