אשרי משכיל אל דל

הרב דב קדרון

מנחות טו ע"א

כפי שנאמר לעיל (בדף י), בקשר למצורע עשיר נאמר שהשמן צריך להינתן "על דם האשם", ואילו בקשר למצורע עני נאמר "על מקום דם האשם", וזה בא ללמד שגם אם הדם התקנח ניתן לשים את השמן על המקום שבו היה הדם.

מדוע לימדה התורה דין זה דווקא בפסוקים שעוסקים במצורע עני?

ביאר רבי יעקב בארי"ט, מו"צ ור"מ בוילנא (מובא ב"דף על הדף" בשם תלמידו הרה"ג שלמה הכהן) שזהו משום שנפסק להלכה שיכול המצורע להביא את קורבן האשם היום ואת לוג השמן ביום אחר, ולמרות שהותר לעשות כן, אין ספק שעיקר המצווה היא להביא את הלוג ביום שבו מביא את האשם. שורת ההיגיון נותנת שמצורע עשיר לא ימתין אלא יביא את האשם ואת לוג השמן בו ביום, ואם כן הדם בוודאי עדיין נמצא שם ויכול הכהן לתת את השמן על הדם עצמו, ומשום כך לגבי מצורע עשיר אמר הכתוב "על דם האשם". אולם מצבו הכלכלי של מצורע עני אינו מאפשר לו להביא הכל יחד, ומן הסתם הוא ידחה את הבאת לוג השמן, ומובן מאליו שלאחר כמה ימים כבר נתקנח הדם, ועל כן לגביו כתב הפסוק שיתן את השמן "על מקום דם האשם".

מכאן נלמד להתבונן ולהבין את האילוץ של האחר עוד לפני שהוא מתנצל על חוסר יכולתו או אי אפשרותו. התורה לא המתינה שהעני יגיע, יתבייש, ויבקש "הנחה" בגלל שעברו עשרה ימים והדם התייבש. התורה צפתה מראש את המצוקה שלו. היא הבינה שהעני חי בתוך אילוץ בעייתי וקושי, ולכן הפסוקים כתובים עבורו בצורה שמכילה את המציאות שלו לכתחילה.