|
לחבר את הגוף לנשמה / הרב אורי גמסוןחסידות על הדףחולין פח ע"ב
כשמתבוננים בדברי הגמרא הללו, לא ברור לחלוטין הקשר בין החוט ושרוך הנעל ובין חוט של תכלת ורצועה של תפילין. מה יש באותו המעמד שבו מתעקש אברהם אבינו מול מלך סדום שמכוון דווקא למצוות התפילין והציצית?
תשובה שהיא יסוד בכל מהלך עבודת השם של היהודי, עונה רבי יששכר דב, 'המהרי"ד', מבעלזא (קובץ אור הצפון, יט, עמ' ו - דברות קדשו של כ"ק מהרי"ד זי"ע בשמחת הבר מצוה של בנו הרה"ק רבי יהושע מיערוסלב זצ"ל הי"ד).
הדיון בין מלך סדום ואברהם, הוא מסביר, היה דיון עקרוני שנגע בליבה של אחד העקרונות המלווים של עבודת השם שלנו.
כאשר מלך סדום אומר "תן לי הנפש והרכוש קח לך", הוא מכוון לעניין עמוק ומהותי, לפיו צריכה להיות הפרדה בין העבודה הרוחנית והנפשית, ובין העבודה החומרית שעסוקה בענייני עולם הזה, ומלך סדום ביקש להדגיש את העניין בכך שהוא ביקש להפריד בין הנפש והרכוש.
אולם מול הגישה הזו, אברהם התעקש לחבר בין השניים, משום שזהו יסוד עניינה של היהדות - כאשר הנפש והרכוש נפגשים, ומכוונים יחד לריבונו של עולם. עבודת השם שלימה, היא כזו שבאה לידי ביטוי לא רק בבית הכנסת, או בשעת לימוד התורה, אלא גם בשעת האכילה, השינה, או המשא ומתן.
יסוד זה, הוא מסביר בא לידי ביטוי בעבודת המשכן (כפי שמסביר במדרש תדשא), משום שהמזבח החיצון שאכל את הקרבנות, היה מכוון כנגד עבודת הגוף החומרי, ואילו המזבח הפנימי - מזבח הקטורת שאין הגוף נהנה ממנו, היה מכוון כנגד עבודת הנפש, ורק כאשר שני המזבחות הללו היו קיימים, עבודת המקדש והמשכן הייתה שלימה.
לכן, כאשר אברהם מתעקש שלא להפריד בין השניים, הוא זוכה לשתי מצוות שמכוונות את האדם למקום שבו הנפש והחומר נפגשים.
התפילין, כך הוא מסביר, זוהי מצווה שמורכבת משני חלקים - האחד כנגד הלב, החומרי והמתלהב, שמייצג את הגוף, והשני כנגד המוח, הקר והשכלי, שמייצג את הנפש. שני החלקים הללו יוצרים את השלימות שהופכת יהודי לכזה שמשועבד אליו יתברך.
כך גם מצוות הציצית מחברת בין שני חלקים אלו, כפי שמוסבר בספר החינוך (מצווה שפו), ובשל"ה הקדוש (פרשת שלח, תורה אור), שהלבן שבציצית מכוון כנגד הגוף, והתכלת שבו מכוונת כנגד הנפש, והחיבור של שניהם יחד מהווה מצווה שלימה, שנוגעת ביסוד היסודות של עבודת השם. |