לבטל את דמעותיו של עשיו / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

חולין צח ע"א

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל איסורין שבתורה - בס'.

עד מתי נסבול את ייסורי הגלות? עד מתי נאלץ לגייס כוחות נפש להתמודד עם הלחץ שאויבינו לוחצים אותנו?  עד מתי רשעים יעלוזו ועושי רצונו יאלצו לסבול?

תשובה קשה מאוד לעיכול אומר המדרש (בראשית רבה סז, ד), שתולה את כל הטוב שיש לצאצאי עשיו הרשע, בכך שהוא בכה וביקש מאביו "ברכני גם אני אבי", וזכות זו היא שתולה לו ולצאצאיו את כל אותן שנים של עליונות על צאצאיו של יעקב אבינו.

אולם, כנגד דברים אלו ניתן לשאול שאלה פשוטה בתכלית: ומה עם דמעותינו שלנו? האם לא מן הראוי שישים הקדוש ברוך הוא ליבו אליהן גם כן?

בתשובה רגשית לא פשוטה, שיש בכוחה להמיס גם את לב האבן, דן בנו של רבי מיכל מזלוטשוב, רבי יצחק מראדוויל (אור יצחק, פרשת תולדות ד"ה "איתא במדרש"), בדברי מדרש זה, ומביא את תשובתו של רבי שמעלקע מניקלשבורג לשאלה שהבאנו.

רבי שמעלקע, אומר רבי יצחק מראדוויל, השתמש ביסוד המופיע בסוגיה שלנו, לפיו כל האיסורים בטלים בשישים, כדי להעמיק ולחדד את השאלה הזו, ושאל: האם אין זה שכל דמעותיהם של עם ישראל לאורך כל הגלויות והצרות לא ביטלו כבר את דמעותיו של עשיו בשישים? והרי כל האיסורים בטלים בשישים, אם כן מדוע עדיין מתחשבים בבכייתו של עשיו?

התשובה של רבי שמעלקע לשאלה זו מצמררת.

ביטול איסור בשישים, הוא מסביר, יכול להיות רק כאשר ההיתר איננו מאותו המין של האיסור, אולם כאשר האיסור וההיתר הם מאותו המין, הרי "מין במינו לא בטל", ומכיוון שדימעותיהם של אחינו הנמקים בגלויות השונות נשפכות על עומק הצרות, ועל יסורי הגוף, הרי שביסודן הן אינן שונות מדמעותיו של עשיו הרשע, שגם הוא בכה על צרותיו, ולכן הן אינן מבטלות אותו.

לו רק היינו בוכים, אומר רבי שמעלקע, על גלות השכינה, על צרותיו של הקדוש ברוך הוא, היו דמעותינו ממין אחר, והיו מבטלות את דמעות הצרות של עשיו.

תשובה זו קשה לרבי יצחק מראדוויל. הוא מתקשה לקבלה, ולהסכים לכך שדמעותיהם של עם הקדושים יכונו כ"מין במינו", יחד עם דמעותיו של עשיו, והוא אוזר מתניים להשיב לתלמידו הגדול של המגיד ממעזריטש.

דמעותיהם של ישראל, אומר רבי יצחק מראדוויל, אינן דומות כלל ועיקר לדמעותיו של עשיו, משום שעשיו לא רק בכה על מר גורלו, אלא הוא גם קרא תיגר וערער על הכרעתו של אביו יצחק. ערעור זה איננו דבר של מה בכך, הוא מראה על חוסר יכולת ומוכנות לקבל גזירת שמים, על חוסר אמונה, ועל העובדה שהוא לא באמת היה מחובר לברכות שרצה לקבל. דמעותיו של עשיו, אינן רק דמעות של צער, אלא גם דמעות שמבטאות חשיבה לפיה יש בכוחו שלו לשנות את המצב.

אולם, ישראל עם קדושים, גם כאשר הם בוכים על מר גורלם החומרי, על צרות גופם, ועל גלות עמם, הם לא קוראים תיגר, הם לא מאבדים אמונה, הם דבקים בריבונו של עולם, מאמינים בו ובוטחים שהכל לטובה. אלו לא דמעות ממין דמעותיו של עשיו, אלו הן דמעות של טוהר, דמעות של זוך. דמעות שמגיעות מתוך ידיעה עמוקה שרק בכוחו של הקדוש ברוך הוא נצא מן הגלות, ולא בכוחנו. לכן הן בוודאי אינן "מין במינו" עם דמעותיו של עשיו.

אז אם כך, למה הן עדיין לא ביטלו את דמעותיו של עשיו? את זה אנחנו לא יודעים, אבל מובטחים אנחנו שיום יבוא, והוא קרוב יותר מתמיד, שכוס דמעות הטוהר, של עם הקודש יציפו את קדירת הגלות, ואז נזכה לראות בעינינו שלנו כיצד מתגדל ומתקדש שמו הגדול.