תערובת מנחות  / מנחות דף כב

1. שני פירושי רש״י אינם זהים בסיבת הפסול, אלא מציעים שתי מסגרות שונות:

• רש״י על המשנה (כב ע״א) מציב את הפסול כפסול שיעורי: הבליעה משנה בפועל את כמות השמן המחייבת בכל אחד מן הצדדים—הקומץ נעשה “ריבה שמנה”, ומנחת הנסכים נעשית “חיסר שמנה”; ולכן כל אחת מהן יוצאת מן המתכון ההלכתי שלה.

• רש״י על הגמרא (כג ע״א) מנסח את הבעיה כפסול סטטוס/הכרה בשמן שנבלע: בתוך ניתוח “סלק את מינו…”, השמן שנבלע אינו עומד כשמן “מפעיל” בתוך הקומץ, אלא נבלע ונעשה “מבטלה” תחת ריבוי הסולת; ממילא הבליעה אינה מתורגמת ל״קומץ שקיבל שמן״ במובן שמציל/מכשיר, והכשל נשאר ככשל של אובדן השמן מצד מנחת הנסכים (ושמן שנבלע שאינו מתייצב כשמן הלכתי בצד הקומץ).

במילים חדות: בכב ע״א הפסול הוא “עודף/חסר שמן”; בכג ע״א הפסול הוא “שמן שנבלע שאינו נחשב שמן בצד המקבל (מבטלו)”, ולכן התוצאה המעשית היא בעיקר “חסר שמן” בצד הנותן (מנחת נסכים), ולא “עודף שמן” בצד המקבל.

2. “והן בולעות זו מזו” של ר׳ יהודה במשנה מתאים ישירות יותר למסגרת של רש״י על המשנה:

• לשון המשנה מדגישה תופעה פיזיקלית־קולינרית של בליעה הנובעת מן הפער “בלילתה עבה” ← מול “בלילתה רכה” (כלומר, פער במידת השמן). זה מתיישב באופן טבעי עם טענת “ריבה/חיסר שמנה” של רש״י שם, שבה הבליעה היא הסיבה הישירה לכך שכל צד זז מן שיעורו.

• למסגרת של רש״י בכג ע״א, “והן בולעות” הוא יותר רקע עובדתי שמאפשר את הדיון כיצד להתייחס הלכתית לשמן שנבלע (האם הוא “עומד” כשמן או “נבלע ונבטל”). כלומר—הבעיה איננה “עצם הבליעה” אלא “מה מעמדה ההלכתי של תוצאת הבליעה”.

לכן: “והן בולעות זו מזו” מכוון בעיקר לפסול מצד שינוי השיעור (כב ע״א), ורק בעקיפין מזין את פירוש כג ע״א שבו הפסול ממוסגר סביב אי־התייצבותו של השמן הנבלע כשמן הלכתי בצד המקבל.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.