האמת המוחלטת או המציאות?

הרב דב קדרון

מנחות כו ע"א

במשנה מוזכרת המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע, לגבי מצב שבו בשר הקורבן אבד או נשרף או נטמא, שלרבי אליעזר בכל זאת זורקים את הדם, כי לשיטתו "דם אף על פי שאין בשר", ולעומת זאת לרבי יהושע "אם אין בשר אין דם", כלומר אם אין בשר שזריקת הדם מתירה לאכילה אז לא זורקים.

אפשר להסביר שהדם מסמל את הנפש, "כי הדם הוא הנפש", והבשר מסמל את הגוף, ומחלוקת זו מתאימה לשיטתם הכללית של שני התנאים:

רבי אליעזר, ההולך על פי שיטת בית שמאי, הוא איש האמת המוחלטת, כמו שאמר במעשה של תנורו של עכנאי "מן השמים יוכיחו". לשיטתו, המהות של האדם ושל הקורבן היא הנפש, דהיינו הדם. הבשר הוא רק נרתיק חיצוני או לבוש לנשמה. אם האדם רוצה בלב שלם להתקרב לה', והדם מוכן לכך – העובדה שהבשר נשרף או נאבד או נטמא היא פחות משמעותית. היא לא יכולה לבטל את המהות.

לעומת זאת רבי יהושע, בהתאם לשיטת בית הלל, הוא איש המציאות וההלכה. הוא זה שאמר: "לא בשמים היא". התורה ניתנה לארץ, למציאות המורכבת. לכן הוא מתעקש שחייב להיות "בשר" – חיבור לקרקע המציאות. נשמה פורחת באוויר ללא גוף – היא אולי מלאך, אבל היא לא אדם, ולא "קורבן". כדי שתחול קדושה וכפרה, הרוח חייבת שתהיה לה אחיזה במציאות הפיזית. לכן אם אין בשר, כלומר אם אין כלי קיבול – אז הדם, שהוא הנפש, מאבד את משמעותו. הוא הופך למושג מופשט ותלוש, ואין טעם לזרוק אותו על המזבח.