הבסיס צריך להיות חסד

הרב דב קדרון

מנחות נ ע"א

הרמב"ם (תמידין ומוספין א,יב) פוסק:

טעו או שגגו, אפילו הזידו, ולא הקריבו תמיד של שחר, יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים בשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר.

ההבדל בין הבוקר לבין הערביים הוא, שהבוקר הוא זמן של חסד, כאשר האור גדל והולך, ואילו בין הערביים הוא זמן של דין, כאשר האור מתמעט והולך. "חינוך" המזבח בפעם הראשונה הוא למעשה יצירת ה"שורש" הרוחני שלו לדורות, וזה צריך להיות דווקא בבוקר, בזמן של חסד, על פי הכלל הידוע המבוסס על הפסוק בתהילים (פט,ג): עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.

ההתחלה, התשתית צריכה להיות מבוססת על מידת החסד, ולא על מידת הגבורה והדין. רק כאשר הבסיס הוא חסד יש לו אפשרות להתקיים. אילו הקורבן הראשון שהיה עולה על המזבח היה "תמיד של בין הערבים" – שורש המזבח היה מושתת על דין, והעולם לא היה יכול להתקיים.

כאשר המזבח כבר פעיל, והתשתית שלו כבר נבנתה, גם אם אירעה תקלה – בין אם בשוגג או במזיד – ולא הוקרב קורבן הבוקר (כלומר, נוצר פגם בהמשכת שפע ה"חסד" באותו יום), עדיין חובה עלינו לטפל במידת הדין של הערב. תשתית החסד הקבועה של המזבח עומדת במקומה, ולכן אפשר להקריב את קורבן בין הערבים כדי להמתיק את הגבורות והדינים של אותו יום, גם ללא קורבן הבוקר.