מה מסמלים השאור והדבש?

הרב דב קדרון

מנחות נז ע"ב

מהמילים (ויקרא ב,יא): "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" נלמדים שלושה איסורים: א. אסור להקטיר על המזבח שאור, או כל חמץ. ב. אסור להקטיר על המזבח דבש, או כל פרי מתוק. ג. אסור להקטיר על המזבח "כל שממנו לאישים", כל חלק של קורבן שנשאר לאחר שה"מתיר" שלו כבר הוקרב.

רש"ר הירש זצ"ל (ויקרא ב,יא) מסביר את המשמעות של שלושת האיסורים הללו: מצה היא סמל העבדות; לעומתה שאור וחמץ מסמלים עצמאות וריבונות. בעמדנו במקדש מול מזבח התורה - נזכיר כל שעה את שעבודנו הגמור לה'. לכן הלחם שנקריב שם לאות השתעבדות - יהיה מצה תמיד. כי רק משהמרנו את עבדות פרעה בעבודת ה', זכינו מידי ה' בלחם החירות. כיוצא בזה הדבש (מתיקת הפרי) מסמל את העושר הטבעי ואת הישיבה הבטוחה על האדמה, לכן אסור להקריב זאת על המזבח, כי עלינו לדעת כי הארץ שבידינו איננה שלנו, אלא רק בשכר קיום התורה הארץ קנויה בידינו.

הוא מסביר כי שאור ודבש הם השיריים של התורה, והתורה היא הדבר ה"מתיר". המקטיר שאור ודבש אינו מחשיב אותם כשיריים אלא מעלה אותם לדרגת "מתירים". לפיכך: "כל - שאר וכל - דבש לא - תקטירו ממנו אשה לה'"!

המתיר הוא הפעולה שמקדשת את החפץ (כמו הקטרת הקומץ). הוא מייצג את ההתמסרות לה'. השיריים הם התוצאה: מה שנשאר לאדם לאכול וליהנות ממנו לאחר שהוקרב ה"מתיר." החירות (שאור) והארץ (דבש) הן בבחינת "השיריים של התורה", כלומר, רק אחרי שאנו "מקריבים" את עצמנו לתורה (המתיר), אנחנו מקבלים היתר ליהנות מעצמאות ומנכסים. מי שמקטיר שאור ודבש על המזבח, כאילו אומר שהחירות שלו היא הדבר המרכזי והיא זו שמביאה אותו אל ה', בעוד שהאמת היא שהקרבה לה' היא זו שמביאה את החירות.