השבעה שנשענים על אחד / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

קנים כה ע"א

אמר רבי יהושע זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה כיצד קולו שבעה שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילין עורו לתוף מעיו לנבלים בני מעיו לכינורות ויש אומרים אף צמרו לתכלת רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר (איוב י"ב) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר (שם /איוב י"ב/) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

פירוד כל כך גדול בעם. קצוות כל כך קיצוניים בתוך עם כל כך קטן. איך אפשר לחשוב שגאולה תבוא לעם כזה? מילא היינו באחדות, אז היינו ראויים לגאולה, לשמירה והגנה אלוקיים, אבל במצב כזה, למה שמשהו טוב יקרה לעם?

תשובה נפלאה, ארוכה ויסודית שמסיימת מהלך למדני ארוך במסכת קינים, אומר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות, חלק י"ז, מצורע (ב)), שבמסגרתו הוא גם נוגע בסיומה של המסכת.

מסכת קינים, הוא פותח ומסביר, היא רמז לגאולתן של ישראל, משום שהקינים מובאות על לידה, וגאולתן של ישראל נמשלה ללידה.

במקום הזה דנה סיומה של המסכת בשאלה: כיצד אכן יכולה להגיע גאולה לעם, כאשר הוא 'מפוזר ומפורד בין העמים', ועל הבסיס הזה אומר רבי יהושע את שאומר.

"כשהוא חי קולו אחד", אומר רבי יהושע, ומכוון לתקופות שבהם עם ישראל היה 'עם חי', שביטא בכל מהותו את החיות האלוקית המפעמת בקרבו, ואז היה גם 'קולו אחד', משום שהוא אמר בקול רם לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, וגם למי שלא "השם אחד ושמו אחד", אולם מה נעשה במצב שבו העם נפרד לשבעה ראשים, ושוב אינו מבטא את החיות האלוקית המפעמת בו - "מת וקולו שבעה"?

על כך, אומר הרבי מליובאוויטש, כבר עונה המדרש (שמות רבה, פרק מד, א): "והנה גפן לפני, גפן ממצרים תסיע… מה הגפן, היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים, אלו האבות".

עם ישראל איננו המצאה חדשה, הוא עומד ונשען על האבות הקדושים שקידשו שם שמים, והובילו את העולם להכרה בהשם אחד. לכן גם כאשר העם כביכול 'מת' ואינו מבטא את אותה חיות קדושה שביטאו האבות, עדיין הוא נשען על קיומם, ויונק את חיותו וקיומו מעצם העובדה שהם משמשים אבות האומה.

זהו הסוד לגאולה שהסיעה אותנו ממצרים, רגע לפני ששקענו בטומאה שאין ממנה חזור וזהו הסוד לגאולה העתידה שתוציא אותנו מבור הגלות באותה זכות בדיוק.

על בסיס זה, הוא גם מסביר את המשך הדברים שאומר רבי שמעון בן עקשיא, על ההבדל שבין זקני תורה לזקני עם הארץ, משום שאחרי ככלות הכל, שואל הרבי באהבת ישראל הגדולה שלו, הרי בסופו של דבר המצב הלא חיובי בגלות, ככל שהוא אורך זמן ונמשך הלאה, הרי מזיק לעם ישראל, הלא כן?

על כך הוא עונה מדבריו של רבי שמעון בן עקשיא, ואומר, שאכן לו היה עם ישראל עם ככל העמים, שלא יונק את עצם קיומו מקיומם של האבות הקדושים, התורה הקדושה, והנוכחות האלוקית, היה מקום לחשוש שאורך הגלות יפגע בכושר המנטלי של העם ויטריף את דעתם.

אולם, מכיוון שעם ישראל נשען על אותם יסודות קדושים וטהורים, שאינם עומדים באף תקן הגיוני וטבעי, הרי שגם אם אורכת הגלות, אין היא פוגעת בעם, אלא אדרבא בסופו של דבר מכוונת אותו למקום הטהור והזך של דעה ישרה ומיושבת שמבקשת דבר אחד - השם אחד.