סיבה או סימן / רפי זברגר

מנחות צב ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה בעמוד א' עוסקת בדין סמיכה. בעל הקרבן סומך ידיו על קרבנו ומתוודה בקרבנות על חטא, ובקרבנות אחרים הוא מודה לקדוש ברוך הוא. המשנה מפרטת על אלו קרבנות סומכים ועל אלו קרבנות לא סומכים:

כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח.

כיוון שבקרבנות ציבור אין בעלים, לכן אין בהם דין סמיכה, מלבד קרבנות ציבור שבהם התורה בעצמה צוותה לסמוך.  בקרבן פר העלם דבר של ציבור (קרבן המובא בעקבות הוראה בטעות של בית דין על עבירה שזדונה כרת ושגגת חטאת) מצווים זקני הסנהדרין לסמוך על הקרבן, וכן בקרבן שעיר המשתלח ביום כיפור, כהן גדול מצווה לסמוך עליו.  

רבי שמעון אומר: אף שעיר עבודת כוכבים.

אם בית דין התיר בטעות עבודה זרה, יש להקריב פר ושעיר (בניגוד למקרים שבית דיין הורה בטעות על עבירות אחרות שחייבים עליהם רק פר ולא שעיר). הפר לכולי עלמא דורש סמיכת זקני הסנהדרין כאמור בדעת תנא קמא, אך לדעת רבי שמעון סומכים גם בקרבן שעיר.

כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מן הבכור, והמעשר והפסח.

בניגוד לקרבנות ציבור, הרי שבקרבן יחיד יש בעלים ולכן באופן עקרוני חייבים לסמוך בכל קרבן יחיד. ישנם שלושה יוצאים מכלל זה והם: בכור ומעשר בהמה הניתנים לכהן, וכן קרבן פסח המוקרב על ידי כל קהל עדת ישראל (הטהורים).

והיורש – סומך, ומביא נסכים ומימר:

המשנה מסיימת בדין של אדם שהתנדב להביא קרבן ונפטר, הרי שבנו יורשו חייב להביא את הקרבן במקומו, ונחשב כאילו שהוא בעל הקרבן לעניין שלושה דינים: חייב לסמוך, חייב להביא נסכים לקרבן אף מכספו, וכן – אם הוא ממיר את הבהמה הקדושה בבהמה אחרת, הרי ''הוא ותמורתו יהיו קודש'', כאילו הבעלים בעצמם המירו את הבהמה. 

הנושא

נתמקד בדיון הגמרא בדעת רבי שמעון במשנה:

ורבי שמעון שעירי עבודת כוכבים דבעיא סמיכה מנלן?                         

שואלת הגמרא למקור הדין של רבי שמעון, המחייב סמיכה גם בשעיר עבודת כוכבים.

נפקא לן מדתניא:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְהֹוָה חַטָּאת הוּא (ויקרא ד', כ''ד) - לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה,

בפסוקים העוסקים בחיובו של נשיא (מלך) אשר עבר בשוגג על עבירה שזדונה כרת, קבעה התורה כי הוא חייב להביא קרבן שעיר (בניגוד לישראל המחויב על חטא דומה שעירה או כשבה). בפסוק שלאחר מכן חוזרת וכותבת התורה כי יש לסמוך על ראש השעיר (במקום לכתוב לסמוך ''עליו'' – על השעיר שכבר הזכרנו קודם לכן), ומכך לומדים חכמים דין נוסף. רבי יהודה לומד מכך שגם בקרבנות של הנשיאים שהקריבו עם הקמת המשכן היו חייבים לסמוך, ורבי שמעון לומד את הדין שלו במשנתנו: דין סמיכה על שעיר עבודת כוכבים.

שהיה רבי שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה.

מוסיפה הברייתא להסביר את דעת רבי שמעון, בכלל כללי שכל קרבן חטאת אשר דמה נכנס להיכל יש לסמוך עליו. ואמנם גם בשעיר עבודה זרה מזים את דמה בתוך ההיכל, ומכאן הסיק רבי שמעון כי יש גם לסמוך עליו.  

למה לי למימרא?

שאלה הגמרא מדוע הוסיפה הברייתא את הכלל שחטאת אשר נכנס דמה להיכל טעון סמיכה, הרי אפשר להסיק זאת לבד. שכן, לאחר שפסק רבי שמעון כי שעיר עבודת כוכבים דורש סמיכה, ואנו יודעים כי פר העלם דבר של ציבור וגם פר כהן משיח נכנס דמם להיכל, ושם התורה מציינת במפורש שיש סמיכה, אם כן, ברור שכל הנכנסים להיכל (פר העלם דבר, פר משיח ושעיר עבודה כוכבים) טעונים סמיכה.

שהיה סימנא בעלמא.

עונה הגמרא כי זו לא הסיבה לדין אלא רק סימן, המעיד כי כל חטאת שנכנס דמה להיכל טעון סמיכה. ומכאן נלמד כי שעירי הנשיאים (המכונים ''שעיר נחשון'') אשר דמם לא נכנס להיכל, אינם טעונים סמיכה. 

מהו המסר?

הדיונים בחז''ל ובמפרשים על סוגיות ''סיבה/סימן'' רבים ומגוונים. נתאר דוגמא אחת:
סימני טהרה בבהמות הם: מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע. האם הם מהווים סיבת הטהרה, ולכן כל בעל חיים עם סימנים אלו יהיה טהור, או שאינם אלא סימן בלבד.
נפקות הלכתית בין שני הצדדים נידונו בתקופות האחרונות לגבי יצירת בעל חיים בהנדסה גנטית ממקור של מין טמא, ובבעל החיים החדש הנוצר יש סימני טהרה. אם נאמר כי סימני טהרה הינם הסיבה, הרי שיש לו סימני טהרה ויש לטהרו, אך אם אינם אלא סימן, הרי שאם המקור של ''היצור המהונדס'' הוא טמא, הרי גם היצור החדש טמא. ר' שלמה זלמן אויירבך פסק כי אינם אלא סימן, ולכן אין לטהרם )מנחת שלמה תנינא (ב - ג), ק, ז).
שאלה זו חשובה מאוד בהתמודדות עם בעיות חינוכיות. למשל, תלמיד המפריע בשיעור או בכל פעילות אחרת, יש לבחון היטב מה הסיבה האמיתית להתנהגות זו, ולא להגדיר את הסימן החיצוני כעצם הבעיה. שהרי הפרעות כאלו יכולות לנבוע מתסכול בנושאים אחרים, כמו קושי בהבנה, חרדה ואולי אף סימן לצורך בקשר.
דוגמא נוספת יכולה להיות כאשר תלמיד אינו מגיש עבודות/שיעורי בית. יש לבחון היטב מה הסיבה לכך, אולי קושי בארגון, או שמא עומס רגשי, או אולי חוסר הבנה בסיסי של החומר.
נשתדל תמיד להתמקד בסיבות ובשורש, ולא להסתפק בטיפול בסימנים החיצוניים. 

המאמר לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו).
איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]