|
אם עולים - לא יורדים! / הרב אורי גמסוןחסידות על הדףנידה מ ע"ב
מדברי חז"ל לא ברור האם ללמוד תורה שלא לשמה זה דבר חיובי או לא. מצד אחד ישנו מאמר הגמרא (פסחים נ, ב) בשמו של רב יהודה אמר רב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה", אולם מצד שני ישנו מאמר הגמרא (ברכות יז, א): "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא", אז ללמוד שלא לשמה, או לא?
תשובתם של התוספות (פסחים, שם ד"ה "וכאן") היא, שמאמר הגמרא בברכות מדבר על מי שלומדים או מקיימים מצוות בכדי להתייהר, אבל מאמר הגמרא בפסחים מדבר על כאלו שלא לומדים עם כוונה זדונית אחרת, אלא פשוט לומדים או מקיימים מצוות ללא כוונה בכלל, מתוך עצלות.
על דברי התוספות הללו, מוסיף רבי ישראל ממודז'יץ (דברי ישראל, צו ד"ה "זאת תורת העולה") ואומר שמכאן ניתן ללמוד על שתי רמות בלימוד או קיום מצוות שלא לשמה:
רמה אחת, היא לימוד או קיום מצוות שלא לשמה - מתוך התייהרות, ורמה שניה היא שהאדם אמנם לא מכוון את ליבו לשם שמים בכוונה טהורה וברשפי שלהבת אש, אולם מאידך אם נפנה לאותו יהודי ונשאל אותו: למה אתה מקיים את המצווה הזו, למה אתה לומד תורה כעת? תשובתו תהיה אחת - מפני שהקדוש ברוך הוא ציווה אותי לעשות כך, ולכן בבסיס הלימוד או קיום המצוות עומד הביטול העצמי של אותו אחד אל הקדוש ברוך הוא.
הראשון, בעל הגאווה, לעולם לא יוכל להגיע אל הקדוש ברוך הוא, כי הוא לא מכוון את עצמו לשם. הדרך שהוא בחר מורה לכיוון אחד - לגאוותו ויישותו בלבד, אולם האדם השני אכן מכוון להגיע אל הקדוש ברוך הוא, אלא שכרגע הוא עוד לא הגיע אל היעד, ולכן מובטח לו שאם יתמיד, הוא עוד יגיע.
על בסיס זה מסביר הדברי ישראל, את עומקו של מאמר הגמרא בסוגייתנו.
"שאם עלו לא ירדו", והסיבה לזה, כפי שמסבירה הסוגיה במסכת זבחים (פד, א) היא מפני שפסולם היה בקודש, והכוונה הפנימית שבדבר היא, שמכיוון והעולה לא חרג מתחומי הקודש, והוא עדיין מכוון את ליבו אל הקודש, לכן למרות שעדיין לא הגיע, הוא יכול להמשיך הלאה בעלייתו בדרך העולה בית א-ל.
מכיוון, שאם כוונתנו לעלות במעלות עבודת השם, ולהגיע אל השם, אלא שהיצר והגוף מכבידים עלינו את העליה, מובטח לנו שאם נתמיד ולא נוותר, בסופו של דבר נגיע אל היעד, מפני שיש תורה אחת לכל העולים - אם אתם מכוונים את ליבכם לעליה - לא תרדו. |