בכל הלילות אוכלים חמץ ומצה?

הרב דב קדרון

מנחות עז ע"א

עם כל קורבן תודה מובאים ארבעים לחמים, שלושים מצה ועשרה חמץ.

על פי זה מסביר האברבאנאל את שאלת הבן ב"מה נשתנה": שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, כלומר בכל הלילות שבהם אוכלים לחם של קורבן תודה אנו אוכלים לחמי חמץ ולחמי מצה, והלילה הזה, שבו גם יש קורבן תודה, קורבן הפסח שבא כהודאה על שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, ומביאים איתו רק מצה ולא לחמי חמץ.

החתם סופר (תורת משה פרשת צו) מסביר שקורבן פסח לא בא כהודאה רגילה על נס היציאה ממצרים, אלא על תהליך הטהרה שעברו בני ישראל במצרים.

הוא מסביר זאת באמצעות משל של כובס המקבל בגד מלוכלך, משרה אותו במים, אפר ובורית – פעולה שלכאורה מלכלכת את הבגד עוד יותר, ובסופו של דבר מנקה אותו. השכר והשבח לכובס אינם על הסרת האפר לבדו, אלא על תהליך הכביסה כולו. הנמשל הוא הזוהמה הרוחנית שדבקה באבותינו מארם (תרח ולבן, "ארמי אובד אבי"). השעבוד והיציאה ממצרים היו תהליך מכוון של "כביסה": הקדוש ברוך הוא "לכלך" את ישראל בקושי השעבוד ובטומאת מצרים (האפר והבורית) כדי לזכך אותם מזוהמת ארם הקדומה ולהכינם לקבלת התורה.

לכן בקורבן הפסח לא היה חמץ, כי הוא דומה לקרבן מילואים–  חנוכה וחינוך לכניסה לעבודת השם. כמו שבחנוכת המשכן הובאה רק מצה כדי לציין את ראשית הקדושה, כך בפסח אנו מציינים את תהליך הטהרה. אנו מודים לא רק על הגאולה, אלא על עצם הירידה למצרים שהביאה לזיכוך הלאומי, ולכן אין מקום לחמץ, אלא למצה המסמלת עבדות לה' וביטול עצמי. במקום אחר (תורת משה ויקרא כג,יא) הוא כותב שמשלימים את לחם החמץ בשבועות, בשתי הלחם.