|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות"... וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, לפניך בדרך למה לי? לומר לך: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות, ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייב בשילוח, אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח. אמר מר מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך" (חולין, קלט ע"ב).
לריכוז המאמרים שנכתבו על יונת הבית הקש/י כאן.
תקציר: בירור גרסת הברייתא לפי הבנה פשוטה של גרסת הגמרא שלפנינו, הברייתא מתארת יונים שמוצאן מהשובך או מהעלייה, אך הן "מרדו" ועברו לקנן במקומות ארעיים או פראיים יותר, כגון טפיחין (כדי חרס קטנים המשובצים בכתלים) או בירות (מצודות ומגדלים). התנהגות זו מקבילה לאווזים ותרנגולים שעברו לקנן בפרדס, ובכך יצאו מכלל "מזומן" וחזרו למעמד של ציפור דרור החייבת בשילוח. אולם, עיון במקורות מקבילים מעלה כי גרסה זו ("יוני שובך ועלייה שקיננו בטפיחין") מעוררת קושי. בתוספתא (שבת פי"ב הל' ד') ובסוגיות מקבילות (ביצה, כה ע"א) הגרסה המקובלת היא "יוני שובך ויוני עלייה, וציפורים שקיננו בטפיחין ובבירה". שינוי זה אינו סמנטי בלבד, אלא מהותי: 1. הבחנה בין מינים: לפי גרסת התוספתא (וכן גרסת הרי"ף והרא"ש), מדובר בשלוש קטגוריות נפרדות: יוני שובך, יוני עלייה וציפורי בר שקיננו בטפיחין. 2. סתירה פנימית: אם החיוב בשילוח חל רק על יוני שובך ועלייה ש"עברו" לטפיחין, משתמע שיוני שובך ועלייה שקננו בשובכן פטורות משילוח. מסקנה זו סותרת את הכלל שרק יוני הרדסיאות (המבויתות לחלוטין) פטורות מהמצווה. הגדרת דרכי הגידול והשלכתן ההלכתית כדי להבין את ההבדלים ההלכתיים, יש להגדיר את רמות הביות של היונים המוזכרות: 1. יוני שובך: יונים המגודלות בשובך ייעודי. הן נחשבות מבויתות-למחצה; הן ניזונות בשדות ביום וחוזרות לשובך בלילה. בפי הראשונים הן נקראו "יונים מדבריות" (יוני בר), וגידולן נעשה בעיקר עבור בשר הגוזלים והלשלשת (המשמשת כדשן). 2. יוני עלייה: יונים החיות בקרבת האדם ומקננות בחללי גגות ומבנים באופן פחות מוסדר. מעמדן דומה ליוני שובך. 3. יוני טפיחין ובירות: הכוונה לגידול בתנאים פראיים יותר כקינים מאולתרים. יונים שחיות בסדקים בקירות, בליטות בכותל או כדים שנתלו על קירות הבתים כדי שיונים יקננו בהם. 4. יוני הרדסיאות: המין המבוית ביותר. יונים אלו תלויות לחלוטין במגדל למזונן ואינן עוזבות את הקן, ולכן נחשבות כ"מזומנות" תחת יד הבעלים ופטורות משילוח.
ההבחנה בין סוגי היונים משפיעה על חמשה תחומים מרכזיים:
1. שילוח הקן: המצווה חלה רק על ציפור "שאינה מזומנת". יוני שובך ועלייה, למרות שהן מקננות במבנה השייך לאדם, אינן כלואות ויכולות לעזוב בכל עת. לכן, הן נחשבות כמי ש"נקרו" לפני האדם וחייבות בשילוח. 2. הלכות גזל: מאחר שיוני השובך עפות חופשי, הבעלות עליהן "חלשה" מבחינה משפטית (מדין תורה). עם זאת, חכמים אסרו ליטול אותן "מפני דרכי שלום" כדי למנוע סכסוכים וכדי לכבד את השקעת בעל השובך. 3. איסור האכלה ונתינת מים בשבת: האכלה ונתינת מים בשבת אסורה ביוני שובך ועלייה משום טרחה מרובה אך מותרת ביוני הרדיסאות שמזונותיהן על המגדל. 4. איסור צידה בשבת: צידת יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקיננו בטפיחין וכל דבר שמחוסר צידה אסורה בניגוד לחיות בית כאווזים ותרנגולים או יוני הרדסיות שלמעשה ניתן לקחתם ללא צורך לצוד אותם. 5. הלכות יום טוב (מוקצה וזימון): כדי לשחוט יונה ביום טוב, עליה להיות "מוכנה" מערב החג. יוני שובך ועלייה נחשבות למוקצה בגלל עצמאיותן, ולכן דורשות "זימון" מפורש (לשיטת בית הלל אמירה של "זה וזה אני נוטל" או "נענוע" לבית שמאי) מערב החג. לעומתן, יוני הרדסיאות נחשבות מוכנות מאליהן כאווזים ותרנגולים. נפקא מינה בין הגרסאות לפי הב"ח שינוי הגרסה משנה גם את הבנת גדרי ה"צידה". הב"ח (או"ח תצ"ז) מבאר כי לפי רש"י, אם הגרסה היא שרק יונים שקיננו בטפיחין מחוסרות צידה, הרי שיוני שובך ועלייה רגילות אינן נחשבות ל"מחוסרות צידה" ברמה האוסרת את תפיסתן ביום טוב. למעשה, קיימת מחלוקת בין רש"י לתוספות האם יוני שובך ועלייה נחשבות "ניצודות ועומדות". בעוד שלפי הבנת הב"ח ברש"י יש להקל, בשולחן ערוך נפסק כדעת התוספות המחמירים, הרואים ביונים אלו בעלי חיים המחוסרים צידה הדורשים הכנה מוקדמת. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נקדים למאמר זה עיון קצר בגרסת הברייתא בסוגייתנו: "... מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות וכו'". בהבנה פשוטה מתארת הברייתא ארבע צורות גידול יונים: יוני שובך, יוני עלייה, יוני טפיחין ובירות (יונים שבמקור היו בשובך או בעלייה ולצורך קינון עברו לטפיחין או בירות). התנהגות זו מקבילה להתנהגות אווזים ותרנגולים ש"מרדו" ועברו לקנן בפרדס. הכוונה לגידול בתנאים פראיים יותר כקינים מאולתרים. יונים שחיות בסדקים בקירות, בליטות בכותל או כדים (בארמית ובלשון חז"ל, "טפיח" ובריבוי "טפיחין" הוא כד חרס קטן או פך מים(1) שנתלו על קירות הבתים כדי שיונים יקננו בהם. הערוך (ערך "טפיח") פירש: "... פירש אחי ר' דניאל ז"ל על מה שמשימין העופות בטפיחין שהן כלי חרס הבנויין בכותלים לקנן בהן העופות". באופן דומה פירש גם רש"י (חולין, קלט ע"ב): "טפיחים - שנותנין בהן קדרות קטנות בחומה וקורין בוייל"ש". במסכת חולין גרס רש"י: "ובבירות - דירות ומגדל עיר". במסכת ביצה (כד ע"א) מאחד רש"י את שתי הצורות וגרס אותן כאחת: "בטפיחין בבירות - גרס, כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלים, לקנן שם עופות הבר". צורת הגידול הרביעית היא יוני הרדיסאות שהיא המבוייתת ביותר. גירסה זאת ("יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין") בעייתית מכמה סיבות שהעיקרית בהן היא השוואה לגרסאות במקורות אחרים. בתוספתא (שבת, ליברמן, פי"ב הל' ד') נאמר: "... הצד יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין ובבירה וכל דבר שמחוסר צידה חייב. אווזין ותרנגלין ויונים הרדסיות וכל דבר שאין מחוסר צדה פטור וכו'". הגרסה ברוב עדי הנוסח היא "וצפורים שקיננו בטפיחין". כך הגרסה גם בסוגיה הדנה ב"זימון" לצורך שחיטה ביו"ט (ביצה, כה ע"א) וכך היא גרסת הב"ח וגרסו הרי"ף והרא"ש. קושי נוסף הוא שאם אכן מדובר ביוני שובך ועלייה שקיננו בטפיחין, ובהם נאמר שהם חייבים בשילוח, משתמע שיונים שקיננו בשובך ועלייה אינם חייבים בשילוח. מסקנה זאת סותרת את הנאמר בברייתא שיוני הרדסיאות בלבד אינן חייבות בשילוח. המונחים "יוני שובך", "יוני עלייה" ו"יוני הרדיסאות" מתארים אופנים שונים של גידול יונים כאשר ההבדלים ביניהם נעוצים ברמת הביות ובמקום האיכלוס של היונים. "יוני שובך" הן יונים מבוייתות למחצה שמקום מגוריהן הוא שובך. מבנה ייעודי (לרוב מגדל עגול או מרובע. תמונות 1-2) שנבנה במיוחד עבורן בחצר או בשדה. היונים חוזרות לשובך בכל לילה, אך במהלך היום הן עפות חופשי ומחפשות מזון בשדות. בלשון הראשונים הן נקראו "יונים מדבריות" כלומר יוני בר. גידלו אותן בעיקר עבור בשר הגוזלים והלשלשת שלהן, ששימשה כדשן יקר ערך לחקלאות. גם "יוני העלייה" חיות בקרבת האדם, אך בצורה פחות "מוסדרת" משובך. הן מקננות בעליות גג, תחת גגות הבתים או בחללי המבנים. השם "עלייה" מעיד על מיקומן הפיזי הכללי. מבחינת ההלכה, יש להן מעמד דומה ליוני שובך כי הן נחשבות כמי ש"גרות" אצל בעל הבית. לעיתים המונח "יוני עלייה" משמש לתיאור יונים שאינן מגודלות למטרות מסחריות אינטנסיביות כמו בשובך, אלא פשוט "אימצו" את הבית. "יוני הרדיסאות" תלויות בטיפול המגדל באופן מוחלט ואינן עוזבות את הקן (ראו במאמר "אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות" (שבת, קנה ע"ב)). ההבחנה, העולה מהגרסה המתוקנת ("צפורים שקננו בטפיחין") בין "יוני שובך ועלייה" לבין "יוני הרדיסאות" במקורות חז"ל נוגעת לחמשה תחומים הלכתיים עיקריים: הלכות שילוח הקן, הלכות גזל, האכלת בעלי חיים בשבת, הלכות צידה בשבת והלכות יום טוב. בסוגייתנו (חולין, קמא ע"ב) אנו לומדים שיוני שובך ויוני עלייה חייבות בשלוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. מצוות שילוח הקן חלה רק על ציפור שהיא במעמד של "כי יקרא קן ציפור לפניך" כלומר, ציפור שאינה "מזומנת" תחת ידך באופן מוחלט (כמו תרנגולות בלול). יוני שובך ועלייה אמנם מקננות במבנה של אדם אך אינן נחשבות ל"מבויתות לגמרי". הן עפות למרחקים, מוצאות מזון בעצמן ויכולות לעזוב בכל עת. כל עוד הציפור יכולה לפרוח ולברוח ואינה כלואה, היא נחשבת כמי ש"נקרית" בדרכך. לכן, מי שרוצה ליטול את הגוזלים או הביצים מהשובך שלו, עדיין חייב במצוות שילוח האם. מסיבה דומה גם אין ביונים אלו "גזל מדאורייתא" משום שלא ניתן להחיל בעלות על יונים שעפות באופן חופשי(2). הבעלות של בעל השובך על היונים "חלשה" כי הן אינן סגורות. רק כדי כדי למנוע סכסוכים ואנרכיה שבה כל אדם יבזוז טפיחין של אחרים בטענה שהיונים הן "הפקר", קבעו חכמים איסור ליטול אותן "מפני דרכי שלום". תקנה זו נועדה לשמור על הסדר הציבורי ולכבד את ההשקעה של בעלי השובך והעלייה. לפי הגרסה שלפנינו ("יוני שובך ועלייה שקיננו בטפיחין") אין התייחסות למצוות שילוח ביוני שובך ועלייה שקיננו בשובך והעלייה עצמם. לכאורה ייתכן ויונים מסוג זה יהיו דומים לאווזים ותרנגולים דבר שנראה תמוה. במסכת שבת (קנה ע"ב) אנו לומדים על מחלוקת לגבי האכלת בעלי חיים בשבת ודעת רבי יהודה היא שאסור לתת מזונות (אף כאלו שאינם מצויים) לפני בעל חיים שאין מזונותיו עליו. מנסה רב אשי להוכיח את דעתו מדברי המשנה: "מתניתין נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מאי טעמא? לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך? וליטעמיך, מאי איריא מיא, אפילו חיטי ושערי נמי לא! אלא שאני מיא דשכיחי באגמא". למרות שהראייה נדחתה פסק הרמב"ם בהלכות שבת (פכ"א הל' ל"ו): "במה דברים אמורים (שרשאי לתת מזונות) במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית (הכוונה ליוני הרדיסאות) ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים וכו'". מסיבה זאת מתנגדים פוסקים רבים למנהג הנפוץ לפזר חטים או פירורי לחם לפני הצפורים ב"שבת שירה". אמנם, מדברי הר"ן משמע שרב יהודה מתיר לתת מזונות שאינם מצויים אפילו לפני בעלי חיים שאין מזונותם עליו, ולא אסר לתת לפניהם אלא מזונות המצויים להם".
אחת מהתוצאות הנובעות משינוי הגרסה שבה פתחנו היא ביטול הבחנת הברייתא בין יוני שובך ועלייה לבין יוני טפיחין. לגרסה שלפנינו הברייתא עוסקת ביוני שובך ועלייה שקיננו בטפיחין ומכאן שיוני שובך ועלייה שקיננו במקומם הם במעמד מבויית יותר. הב"ח (או"ח, סי' תצז ו') עמד על נפק"מ הלכתית בין שתי צורות הגידול:
מדברי הב"ח בדעת רש"י עולה שאיסור צידה הוא ביוני טפיחין אך לא ביוני שובך ועלייה משום שלכידתם אינה נחשבת צידה.
(1) "האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת" (שבת, פי"ז מ"ו). מפרש רע"ב: "זמורה שהיא קשורה לטפיח - לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין ממלאים בו דשויא להך זמורה כלי". "... ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו וכו'" (שבת, פכ"ד מ"ה).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
