|
הדרן למסכת ראש השנההרב יוסף סלוטניק
אחד הנושאים המרכזיים במסכת ראש השנה הוא קידוש החודש על ידי בית הדין. הסוגיות התעמקו בשאלות רבות ומגוונות סביב נושא זה, כדוגמת כשרות העדים וחקירתם, הדרכים להודיע לעם ישראל מתי ראש חודש, האם בית הדין הם אוטונומיים להחליט האם החודש יהיה חסר או מלא או שהכל תלוי בשאלה האובייקטיבית של ראיית המולד וכן הלאה והלאה.
הנושא שלא פותח במסכת הוא המעבר מקידוש החודש על פי ראיה לקידוש החודש על פי החשבון וקביעת הלוח שאנו משתמשים בו. הרמב"ם מתארך שינוי זה לתקופת אביי ורבא:
ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.(רמב"ם הלכות קידוש החודש ה, ג)
ואכן ניתן להוכיח את תיארוך הזמן הזה שכן מחד אנו שומעים שבימי רב נחמן ורבא פעמיים עיברו את חודש אלול בארץ ישראל ורוב הקהילה הבבלית (למער רבא) טעתה ביום שבו שמרו את יום הכיפורים ביום הלא נכון:
רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, זימנא חדא אשתכח כוותיה. רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי. לאורתא אתא ההוא גברא, אמר ליה: למחר יומא רבה במערבא.... (ראש השנה דף כא ע"א) [תרגום – רבא היה רגיל להתענות יומיים עבור יום הכיפורים (מספק שמא יעברו את חודש אלול בארץ ישראל והוא לא ידע על כך) פעם אחת קרה שהוא אכן צדק (ועיברו את החודש בארץ ישראל יום הכיפורים היה יום מאוחר יותר). רב נחמן צם כל יום הכיפורים, ובערב בא אדם ואמר לו שבארץ ישראל מחר יום הכיפורים...]
ומאידך בתקופת אביי כבר נשאלה השאלה מדוע לשמור בחוץ לארץ יומיים יום טוב הרי כולנו משתמשים בלוח הקבוע ואין ספק מתי הוא היום טוב:
והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי. (ביצה דף ד ע"ב)
אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא [מלאכה ביום טוב שני] - מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? - אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר. (פסחים דף נא ע"ב)
הרמב"ם בהלכה הנ"ל תלה את השינוי בכך ש"חרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע", ולכן לא היה מי שיקדש את החודש על פי הראיה, ועל כן לא היה מנוס מלעבור לצורה אחרת של קידוש החודש, שלדעת הרמב"ם אף היא נתנה למשה בסיני (ראה רמב"ם שם הלכה ב')
אך מה שכלל לא קיבל מענה בתלמוד היא השאלה מה בדיוק מקדש את החודש. הרי המשנה אמרה במפורש שכל עוד בית הדין לא אמרו במפורש שיום זה הוא ראש חודש, החודש לא מתחיל ורק למחרת יהיה ראש חודש:
ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר (משנה ראש השנה ג, א)
אם, כדברי הרמב"ם, אין בית דין קבוע מי מקדש את החודש? היה ניתן להציע שבקידוש על פי החשבון אין צורך ברגע מסויים בו מקדשים את החודש, אך הן הרמב"ם והן הרמב"ן לא הלכו בכיוון זה. הרמב"ן מציע:
אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם. (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג)
לדעת הרמב"ן אין אנו בשנת התשפ"ב מקדשין את החדשים אלא אנו נסמכים על כך שהלל נשיאה, לפני 1800 שנה, קידש עבורנו את החודשים. הרמב"ן מניח שצריך בית דין עם הסמכה לקדש את החודש ועל כן אנו חייבים להיות ניזונים מבית הדין האחרון שתפקד – בית דינו של הלל. הרמב"ם לעומת זאת מציע רעיון אחר לגמרי. הן בספר המצוות (עשה קנג) והן במשנה תורה הוא מציע שאכן החודש מתקדש גם בתקופתנו אנו:
זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא, ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין. (רמב"ם הלכות קידוש החודש ה, יג)
לדבריו העם היושב בציון מהווה תחליף לבית הגדול בעל ההסמכה, והוא מקדש את החודש, וכל יהדות העולם ניזונת מקידוש החודש של היהודים בארץ ישראל. אמנם אין להם סמכות לעבר את החודש בשל צרכים מחוץ לחשבון, אך בכל זאת החשבון שהם עושים והקביעה לאור חשבון זה הוא מה שגורם לחודש להתקדש. בספר המצוות הרמב"ם מסיק מכך מסקנה נוספת:
ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו. (ספר המצוות שם)
הרמב"ם קובע שכיון שללא יהודים בארץ ישראל אין קידוש החודש, וכיון שהקב"ה הבטיח שהסימנים של הזהות היהודית יתמידו לעד, על כן יש הבטחה א-לוהית שתמיד יהיה יישוב יהודי מסויים בארץ ישראל המהווה את התחליף לבית הדין המוסמך. ובעצם יש כאן הבטחה לא רק להתמדה של היישוב היהודי אלא, בעצם התמדה של הבטחה שתמיד קול התורה ישמע בארצנו.
בקצירת האומר אזכיר שרעיון זה נמצא בבסיס הלכה אחרת. תהליך ההסמכה הנורמטיבי עובר מרב מוסמך לתלמיד לו הוא מעניק הסמכה. כך ממשה רבנו שסמך את יהושע להנהגה (במדבר כז, כג) וכך הלאה מדור לדור. לדאבוננו שרשרת זו נקטעה ואין מי שיש לו "הסמכה" שיכול לסמוך את תלמידיו. בהלכה מאוד מפתיעה הרמב"ם קובע שאם כל החכמים בארץ ישראל, על אף שאין להם הסמכה, יצביעו על אדם אחד הוא ייחשב סמוך ויוכל להניע את המערכת מחדש. הרמב"ם מזכיר זאת בכמה מקומות בין השאר בהלכות סנהדרין:
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע. (הלכות סנהדרין ד, יא)
אמנם יש הבדל בין דין זה התלוי בחכמים שבארץ ישראל להלכה בקידוש החודש התלויה ביהודים שבארץ ישראל אך חוט של קדושת הארץ מקשר ביניהם בכך שיש מעמד שונה לאלו היושבים בציון מאשר לאחיהם שבגולה. כבר לימדנו רבי זירא שעלה לארץ מבבל ש"אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ח ע"ב) והרמב"ם מזהה חכמה יתירה זו הן אצל היהודי הפשוט והן אצל התלמיד החכם ורואה שאיור הארץ מאפשר ליצור קדושה בזמן ובאנשים.
יהי רצון שנזכה ליישם את הזכות שנפלה בחלקנו |