משל לפוטנציאל לא מנוצל

הרב דב קדרון

מנחות צ ע"א

במשנה נאמר שכל כלי המדידה שבמקדש היו באופן שהחומר הנמדד בתוכם היה נגדש, וכתב התפארת ישראל (פ"ט מנחות אות ב): "בגדוש היה מודד לכל המנחות מפני שכך נראה יפה ומהודר".

ה"בן יהוידע" (ב"ק ט,ב) הסביר זאת באמצעות משל: אדם אחד הביא עשרה קבין ענבים בכלי מהודר דורון למלך, אך הכלי לא היה גדוש אלא היה בו עוד מקום ואפשר היה לתת בתוכו עוד שלש קבין ענבים בגודש שלו, ואמר המלך לעבדיו שיתנו לו תמורת הענבים דמים כפי מה ששווים הענבים ההם בשוק. אדם אחר הביא דורון למלך בכלי קטן מהודר ויפה, והיה גדוש ומלא עד שאי אפשר להניח בו עוד יותר אפילו גרגיר אחד, וכל הענבים שבאותו הכלי היה משקלם רק ששה קבין מחמת כי הכלי היה קטן, ויאמר המלך שיתנו לו תמורת הענבים ההם מאה זהובים. אמרו לו עבדיו: אדונינו, זה הביא עשרה קבין נתת לו תמורתם דבר מועט כמו ששווים בשוק, וזה הביא ששה קבין ואתה נותן לו מאה זהובים, אמר להם: זה שהביא עשרה קבין לא כיבדני בזאת המנחה אלא אדרבה זלזל בכבודי, שהראה לעיני הכל שאין כבודי שווה יותר מעשרה קבין, שהרי היה מקום בכלי לעוד ענבים, ולמה לא גדשו והניח בו יותר, אלא ודאי שיער בדעתו שזה הוא כבודי בעשרה קבין דווקא ולא יותר, אבל השני מה שהביא ששה קבין לא נגע בכבודי בזה, כי הוא מילא את הכלי ההוא בגודש כאשר יכל, נמצא זה לא זלזל בכבודי לכן אנכי כיבדתיו בתמורת מנחתו במאה זהובים.

הנמשל בעבודת הבורא יתברך הוא בהפרש שיש בין העושה בכל כוחו ובין שאינו עושה בכל כוחו, שהיה לו יכולת לעשות יותר ולא עשה. והצדיקים עושים בכל כוחם, ולכן מנחתם נחשבת במידה גדושה.