שיטות לימוד (פדגוגיות) / רפי זברגר

חולין ג ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת מי רשאי לבצע שחיטה ומי אינו רשאי. הגמרא בתחילה דנה על סתירה לכאורה בין שני חלקי הרישא של המשנה: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:

הכל שוחטין – לכתחלה, ושחיטתן כשרה - דיעבד 

המילים ''הכל שוחטין'' משמע שכולם יכולים ורשאים לשחוט לכתחילה, ומיד אומרת המשנה ''ושחיטתן כשרה'' שזהו לשון של דיעבד. תמיהה הגמרא אם כן, האם מותר לכולם לשחוט לכתחילה או רק בדיעבד?

לפני שהגמרא תנסה ליישב את הקושיא, דנה הגמרא בהנחת יסוד הטמונה בשאלה:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכל הכל לכתחלה הוא? 

רב אחא מקשה האם אמנם הנחת היסוד שכל פעם שכתוב במשנה ''הכל'', הכוונה אמנם דין לכתחילה? ומכאן מנסה רב אחא לצטט מקורות אשר לכאורה סותרים הנחת יסוד זו.

לאחר דין ודברים בגמרא מגיעים למסקנה כי אמנם הלשון ''הכל'' אינה חד משמעית. פעמים כוונתה לכתחילה, אך לפעמים משתמשים בלשון זו גם במשמעות של דיעבד. לכן מסביר ומסכם רב אחא (ב:) את המקור לשאלתו:

אנא, "שחיטתן כשרה" קשיא לי, מדקתני שחיטתן כשרה – דיעבד, מכלל דהכל – לכתחלה הוא. דאי דיעבד, תרתי דיעבד למה לי?

מסביר רב אחא, כי העוגן לשאלתו נובע מהחצי השני של המשפט: ''שחיטתן כשרה''. לשון זו בוודאי מייצגת דיעבד. ולכן הסיק רב אחא, כי הלשון במשנה ''הכל שוחטין'' מייצגת דין לכתחילה, שהרי אם גם לשון זה מייצגת דיעבד, מדוע חזרה המשנה פעמיים על לשון דיעבד. על כורחך, ''הכל שוחטין'' אצלנו הינה במשמעות של לכתחילה, ומכאן שאלתו, על סתירה לכאורה בין שני חלקי המשפט הראשונים במשנתנו.
הגמרא מיישבת קושיא זו בשישה תירוצים, במאמר זה נתמקד בתירוץ החמישי המובא בעמוד ב' של הדף שלנו.

הנושא

רבינא אמר: הכי קתני - הכל שוחטין, הכל מומחין – שוחטין מומחין, ואף על פי שאין מוחזקין.

רבינא מתרץ כי הרישא של המשנה המתירה לשחוט לכתחילה, עוסקת באדם המוגדר ''מומחה לשחיטה''. זהו אדם שלמד ומכיר הלכות שחיטה. ומוסיף רבינא שאפילו אם אותו מומחה טרם ביצע שחיטות בפועל, ולא גילו האם יכול לעמוד בפעולה הקשה של שחיטה (ולא להתעלף, כלשון רש''י), וכן לא נבדקה מיומנות שלו לביצוע השחיטה, למרות כל זאת, מותר לו לשחוט אפילו לכתחילה.

במה דברים אמורים: שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה - לא ישחוט. ואם שחט - בודקין אותו, אם יודע לומר הלכות שחיטה - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

מוסיף רבינא ומפרט כי מדובר כאמור על אדם אשר מוכרת לנו בקיאותו בהלכות שחיטה, אך אם אנו לא יודעים מה רמת ידיעתו בשחיטה, הרי שלא ישחוט לכתחילה. ואם בכל אופן שחט, בודקים את רמת ידיעתו: אם אמנם יודע, מותר לאכול, ואם לאו – אסור לאכול משחיטתו.
ומכאן תירוץ רבינא על קושיית הגמרא: הרישא עוסקת במומחים ולכן ישחטו לכתחילה, והסיפא (של הרישא) עוסקת בשאינם מומחים ולכן, שחיטתם כשירה רק בדיעבד.

חוץ מחרש שוטה וקטן - דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו, שמא ידרסו ושמא יחלידו.

חרש, שוטה וקטן, אף שהם בקיאין בהלכות שחיטה, אין להתיר להם לשחוט, וגם אם שחטו – אין לאכול משחיטתן. שכן, אנו חוששים שבפועל הם לא הקפידו על חמשת הלכות השחיטה. הוא מזכיר שלש מתוך חמשת ההלכות: השהייה – הפסקה באמצע השחיטה (הרמת הסכין), דריסה – התזת ראש הבהמה (העוף) בבת אחת, ללא פעולה של ''הולכה והבאה'' הסכין, חלדה – נעיצת הסכין בצוואר הבהמה מתחת לסימן אחד, ושחיטת סימן השני בלבד (במקום שחיטת שני הסימנים).
יש להעיר כי גם חרש, שוטה וקטן, אם גדול עומד על גביהם ובוחן את שחיטתם ונמצאת שהיא טובה – הבשר כשר
(שולחן ערוך יורה דעה סימן א', סעיף ד')

נמצאנו למדים כי לדעת רבינא ישנם מספר מדרגות של השוחט:

1. מומחה בהלכות שחיטה שהוא גם מוחזק בשחיטה (ידוע לנו כי שחט בפועל מספר פעמים) – כשר לכתחילה לשחוט
2. מומחה אך אינו מוחזק (לא ידוע לנו האם שחט בפועל) -  גם כשר לכתחילה לשחוט (חזקה רוב שוחטים "מוחזקים")
3. לא ידועה מומחיותו של השוחט – לא ישחוט לכתחילה. אם שחט (אף ללא עדים שראו את השחיטה) ועבר את בדיקת המומחיות – הבשר כשר בדיעבד, ואם לא עבר את המבחן – הבשר אסור.
4. ידוע לנו שאינו מומחה – אסור לו לשחוט, ואם שחט ללא עדים המעידים על שחיטה כשירה – הבשר אסור.
5. חרש, שוטה וקין - אף שהם מומחים בהלכות שחיטה, אין לתת להם לשחוט, שמא לא יבצעו את השחיטה כהלכתה. 

מהו המסר?

גם בהתייחסויות חינוכיות ניתן למפות דרגות שונות של למידה:
כאשר מודעים לידע של הילד (מומחיות), יש להכיר ולהוקיר את ידענותו, אף אם מדובר בדבר מעשי שלא התנסה בו לפני כן (לא מוחזק).
בכל מקרה שאנו לא מודעים לרמת הידע של התלמיד, רצוי מאוד לבדוק ולבחון אותו. אם עומד במבחן, הרי שיש להכיר ולהוקירו על כך. אם אינו עומד במבחן – יש לשאוף להעלאת הידע שלו, ואם צריך - גם לדאוג להרמת מוטיבציית הלמידה שלו.
הנחייה זו נכונה שבעתיים במקרה וידוע לנו שהתלמיד חלש ואינו ''מומחה'' בתחומי הידע הנלמדים. במקרים אלו יש לשים דגש רב על אופני הלימוד המותאמים במיוחד לאותו תלמיד, עם הרבה הבנה ואמפטיה, כדי להעביר אותו למסלול למידה רגיל ונורמלי.
במקרי קיצון שבהם ידוע כי יכולות הלמידה מועטות, ולכן הפוטנציאל אינו גבוה במיוחד, על אחת כמה וכמה, יש למצוא את הנתיב המיוחד, כמובן עם הרבה הבנה ואמפטיה, אך גם עם סבלנות רבה. 

המאמר
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל

תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]