חי בשני עולמות / רפי זברגר

חולין ד ע''א

הקדמה

נחזור על הדברים שנכתבו במאמר הקודם, הרלוונטיים גם למאמר זה:
למדנו במשנה הראשונה במסכת מי רשאי לבצע שחיטה ומי אינו רשאי. הגמרא בתחילה דנה על סתירה לכאורה בין שני חלקי הרישא של המשנה: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:

הכל שוחטין – לכתחלה, ושחיטתן כשרה - דיעבד 

המילים ''הכל שוחטין'' משמע שכולם יכולים ורשאים לשחוט לכתחילה, ומיד אומרת המשנה ''ושחיטתן כשרה'' שזהו לשון של דיעבד. תמיהה הגמרא אם כן, האם מותר לכולם לשחוט לכתחילה או רק בדיעבד?

הגמרא מיישבת קושיא זו בשישה תירוצים, נתמקד בתירוץ הרביעי של רב אשי (ג.-ג:) אשר הורחב בדף שלנו:
רב אשי אמר, הכי קתני: הכל שוחטין - ואפילו ישראל מומר.

רב אשי מסביר כי המשנה מחדשת ברישא כי גם למומר מותר לשחוט לכתחילה. ומיד מבארת הגמרא:

מומר למאי? לאכול נבילות לתיאבון.

כוונת המשנה לדעת רב אשי, למומר לתיאבון, שאינו עובר על מצוות התורה ''להכעיס'', בדווקא, אלא משום תאוותו. וכפי שנלמד בדברי רבא מיד, מהן ההלכות הנוגעות לשחיטת מומר לתיאבון:

וכדרבא, דאמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון, בודק סכין ונותן לו - ומותר לאכול משחיטתו, אבל לא בדק ונתן לו - לא ישחוט, ואם שחט - בודק סכינו אחריו. נמצאת סכינו יפה - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

רבא פוסק כי אם נתנו סכין בדוקה לשוחט מומר לתיאבון, מותר לסמוך על שחיטתו ולאכול את הבהמה או העוף השחוטים.
אך אין לתת לאותו שוחט מומר לתיאבון לשחוט עם סכין שאינה בדוקה. אם בכל אופן שחט עם סכין שאינה בדוקה, יש לבדוק את הסכין לאחר השחיטה. אם נמצאת סכין כשירה – מותר בדיעבד לאכול מתוצרי השחיטה. אם הסכין אינה כשירה – אין לאכול מתוצרי שחיטתו.
זו כוונת המשנה להתיר לכתחילה לכל שוחט לשחוט, גם לשוחט מומר לתיאבון עם סכין בדוקה, ובדיעבד מותר לאכול רק אם שחט בסכין שאינה בדוקה – ונבדק הסכין לאחר השחיטה ונמצאת כשירה.

חוץ מחרש שוטה וקטן - דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו, שמא ידרסו ושמא יחלידו.

גם בקטע זה נחזור על הסבר הקטע כפי שנכתב במאמר קודם:
חרש, שוטה וקטן, אף שהם בקיאין בהלכות שחיטה, אין להתיר להם לשחוט, וגם אם שחטו – אין לאכול משחיטתן. שכן, אנו חוששים שבפועל הם לא הקפידו על חמשת הלכות השחיטה. הוא מזכיר שלש מתוך חמשת ההלכות: השהייה – הפסקה באמצע השחיטה (הרמת הסכין), דריסה – התזת ראש הבהמה (העוף) בבת אחת, ללא פעולת ''הולכה והבאה'' של הסכין, חלדה – נעיצת הסכין בצוואר הבהמה מתחת לסימן אחד, ושחיטת סימן השני בלבד (במקום שחיטת שני הסימנים).
יש להעיר כי גם חרש, שוטה וקטן, אם גדול עומד על גביהם ובוחן את שחיטתם ונמצאת שהיא טובה – הבשר כשר
(שולחן ערוך יורה דעה סימן א', סעיף ד')

הנושא

הגמרא בדף שלנו (עמוד א') מסבירה את טעמו של רבא, אשר צוטט במהלך תשובת רב אשי:
גופא, אמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון, בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו.

מאי טעמא? כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא!

מומר לתיאבון, כשמו כן הוא. אינו עושה דווקא. אינו עושה להכעיס ולהקניט. ולכן, אם עומדות לפניו שתי אפשרויות, האחת מותרת והשנייה אסורה, אינו משאיר את ההיתר ולוקח את האיסור.
לאור זאת פסק רבא כי מותר לאכול לכתחילה את תוצרי שחיטתו, אם אמנם ניתן לו סכין בדוקה.

אי הכי, כי לא בדק נמי?

מקשה הגמרא, אם אנו סומכים על השוחט המומר לתיאבון, מדוע שלא נסמוך עליו עד הסוף, וגם ללא בדיקת הסכין לפני מסירתו לאותו שוחט נתיר את שחיטתו. נסמוך על כך שהוא ירצה לשחוט כדין, ולכן יבדוק את סכינו לפני כן, והשחיטה תהיה כשירה גם במקרה זה.

מיטרח לא טרח.

עונה הגמרא כי אנו לא סומכים כי המומר לתיאבון יטרח לבצע בדיקה כזאת. הריטב''א מסביר את הטרחה ע''י תיאור ''נוהל בדיקת סכין'' לפני השחיטה: השוחט משחיז את הסכין, או לחילופין בודק אותו ואם אינו תקין מחפש סכין אחרת. טרחה מעין זו היא ''גדולה'' על מומר לתיאבון, שכן, אין לו מוטיבציה לבצעה, שהרי הוא אינו נמנע מלאכול גם בשר טרף.
נסכם ונאמר כי אותו מומר לתיאבון ''חי בשני עולמות''. מצד אחד הוא אינו מקפיד כלל ועיקר על הלכות, ואין לו בעיה לאכול בשר שאינו כשר. מצד שני, אם עומדות בפניו שתי אפשרויות, האחת כשירה ותקינה, והשנייה פסולה ואינה תקינה, הרי שבמקרה זה יעדיף לבצע את האפשרות התקינה. לאור זאת פוסק הרשב''א, שאם עומדות בפני מומר לתיאבון מספר סכינים, הרי שיבדוק את הסכינים, וככל הנראה יבחר בסכין הכשירה והתקינה ובעזרתה יבצע את השחיטה.
חז''ל דנים עד כמה אנו סומכים על כלל זה (לא שביק התירא ואכיל איסורא) לגבי מומר לתיאבון. 

מהו המסר?

תחושה זו של אדם אשר ''חי בשני עולמות'', קיימת לא מעט אצל נוער מתבגר.

גיל זה מאתגר מאוד את ההורים, שכן לפעמים הנער/ה מבקש/ת להרגיש/ה גדול/ה, להחליט כל דבר לבד, לעשות דברים שאינם תמיד בגדר ''הנורמה'', וכן הלאה על זה הדרך, דברים המביאים לעיתים למרד ולהתנהגות שאינה נאותה.
מצד שני הנער/ה עדיין בגיל ''טיפש עשרה'', גיל הגורם להתנהגות ילדותית שאינה בוגרת דיה.
לאור הכיוון שלמדנו היום, ניתן לומר כי כדאי ורצוי ''לפרגן'' לנער/ה כזה, ולתת להם קרדיט שהם מבצעים דברים נכונים וחשובים. יש להיזהר מלהתייחס אליו כמו לילד קטן, בכך שמנסים להשאירו ''תחת סינר ההורים'', מבלי לתת לו מרחב פעולה משלו. רצוי לתת לו אפשרויות הגדרה עצמית, חופש פעולה, אף אם לעיתים כיוונו יכול ''לעצבן'' את ההורים, ולתת להם הרגשה כאילו הם ''מופקרים'' וכדו'. 

זוהי תורה מאוד עדינה, שמצד אחד נשתדל שלא להלחיץ ולא לכוון יותר מידי (אם אמנם זו דרכו של המתבגר), אך מצד שני לנסות ולשמור על גבולות גיזרה (רחבים דיו) שלא יסטה לכיוונים חשוכים ומסוכנים.
החשוב ביותר הוא לכבד מאוד את המתבגר, ולתת לו יחס חם ואוהב מתוך כבוד והערכה. 
דברים דומים נכתבו במאמר נער/ה מתבגר/ת , מנחות צ''א.

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל

תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]