תפקיד הסמיכה על הקרבן / מנחות דף צב

הנקודה היסודית היא שסמיכה איננה ה"מכפר" הטכני של הקרבן. חז"ל שואלים במפורש: וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם; ומסיקים שאם עשאה שיירי מצוה "כאילו לא כיפר וכיפר". פירוש הדבר הוא שהכפרה נפעלת על ידי הדם, אבל הסמיכה נותנת לכפרה את צורתה האנושית: היא מכניסה את האדם אל תוך המעשה, קושרת את הקרבן אליו, ומחייבת אותו להיות נוכח בו לא רק כמממן או כנהנה מן הכפרה אלא כמי שמוסר את עצמו אליה. משום כך הסמיכה עומדת בדיוק על התפר שבין מעשה הקרבן האובייקטיבי לבין תשובת האדם הסובייקטיבית.

מן הפסוקים והמפרשים עולים כמה ניסוחים שונים של מהות הסמיכה. ברמב"ן על ויקרא א' מודגש הממד ההזדהותי־תחליפי: האדם צריך לראות כאילו מה שנעשה בקרבן היה ראוי להיעשות בו, ורק חסד ה' נתן לו כופר תחתיו. כאן הסמיכה היא אקט של העמדה־במקום: הקרבן "עומד במקומי". לעומת זאת ספורנו, כבר על "אדם כי יקריב מכם", מטעים שהקרבן האמיתי הוא הקרבת האדם את עצמו, בווידוי ובהכנעה; לפי הכיוון הזה הסמיכה היא פחות "העברה" ויותר ריכוז של הווידוי, ההכנעה וההפנמה אל גוף הקרבן. ורש"י על "ונרצה לו לכפר עליו" מטעים את צד הריצוי והכפרה של העולה, לא כעונש טכני בלבד אלא ככניסה מחודשת למצב של רצוי לפני ה'.

מכאן נולדים כמה מובנים שונים לסמיכה. יש סמיכה כביטוי של כפרה: לא במובן שהידיים עצמן מכפרות, אלא שהן מצמידות את המתכפר אל הכפרה. יש סמיכה כווידוי: ביום הכיפורים התורה עצמה מחברת בפירוש בין סמיכת אהרן על השעיר החי לבין "והתודה עליו", וביומא נדרש שגם "וכפר בעדו ובעד ביתו" שבפרו הוא וידוי דברים; הסמיכה אפוא היא נשיאת האחריות אל הדיבור המתוודה. ויש סמיכה כבעלות: בסוגיית מנחות ר' שמעון אומר במפורש "אין סמיכה אלא בבעלים". זה כבר אינו רק סמל רוחני, אלא כלל מגדיר: סמיכה מסמנת מיהו הסובייקט ההלכתי שהקרבן מיוחס אליו.

בקרבן יחיד שלושת המובנים הללו מתלכדים בקלות יחסית. הבעלים, המתוודה והמתכפר הם אותו אדם עצמו. לכן הסמיכה יכולה להיראות גם כהודאה, גם כהזדהות, גם כבעלות, גם כקבלת אחריות. אבל בקרבנות ציבור הכול מתפצל: מי הוא "הבעלים" של הקרבן — כל הציבור, הזקנים, בית הדין, או הכהן הגדול? מי הוא המתוודה? מי נושא את החטא? ומי רק מייצג? בגלל הפיצול הזה הסמיכה בציבור איננה רק פרט טקסי אלא מבחן הגדרה: על מי הקרבן הזה עומד, ובאיזה אופן הוא עומד עליו.

פר העלם דבר של ציבור מאיר את צד האחריות בצורה החדה ביותר. התורה אומרת "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", והוריות מגדירה את הקרבן הזה בדיוק למקרה שבו בית הדין שגג בהוראה ורוב הציבור עשה על פיהם. כאן הזקנים אינם רק "נציגים" טכניים של קהל רחוק; הם חלק ממבנה החטא עצמו. החטא נוצר מהוראה מוסדית, ולכן גם הסמיכה מונחת על כתפי ההנהגה המורה. במובן הזה הסמיכה מביעה אחריות הרבה יותר מאשר סמכות: סמכותם של הזקנים היא הסיבה שהם יכולים לייצג, אבל אחריותם היא הסיבה שהם חייבים לסמוך. הקרבן איננו רק כפרת הציבור שנכשל; הוא גם תיקון של הנהגה שהולידה כשל ציבורי.

השעיר המשתלח מאיר ציר אחר. שם התורה מחברת בין סמיכה, וידוי ונשיאת עוונות: אהרן סומך, מתוודה, ו"נתן אותם על ראש השעיר". הרמב"ם ניסח זאת בבהירות: מפני שהשעיר הוא כפרה על כל ישראל, הכהן הגדול מתוודה עליו בלשון כל ישראל. כאן הסומך איננו "בעלים" במובן הפרטי, אלא פה של כלל ישראל. לכן הסמיכה על השעיר מבטאת ייצוג מכפר: הציבור איננו יכול להניח את ידיו כאחד, ולכן הכהן הגדול מרכז בגופו ובדיבורו את כלל האומה. במבנה הזה הסמיכה היא פחות העמדת הקרבן במקום אדם פרטי, ויותר ריכוז האשמה והווידוי הציבוריים בנקודת ייצוג אחת.

כאן בדיוק נכנסת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במנחות צב. ר' יהודה סבור שאפשר למנות את סמיכת אהרן על השעיר המשתלח כאחת מסמיכות הציבור, מפני שלדעתו הכהנים הושוו עם ישראל לכפרה אחת ומתכפרים אף הם בשעיר המשתלח. לכן אף שאהרן הוא המבצע את הסמיכה, אין זו סמיכה "פרטית" שלו; היא שייכת למבנה ציבורי מקיף, מפני שהוא ובניו כלולים במתכפרים. לפי זה סמיכה יכולה להיות ציבורית גם כאשר היא נעשית בידי דמות אחת, כל עוד אותה דמות נושאת בתוכה ציבור שלם.

ר' שמעון חולק לא מפני שהוא ממעיט בחשיבות השעיר המשתלח, אלא מפני שהוא מגדיר את הסמיכה בהגדרה חדה יותר של בעלות וכפרה ממוקדת. לשיטתו, אמנם כולם "בני כפרה", אבל "כל חד וחד מכפר בדנפשיה": לישראל יש מסלול כפרה אחד, ולכהנים מסלול אחר — כשם שדם הפר מכפר על הכהנים כך וידוי הפר מכפר עליהם. לכן סמיכת אהרן על השעיר המשתלח אינה יכולה לשמש אצלו דגם לסמיכת ציבור כללית; היא שייכת למסלול הכפרה הייחודי של אותו שעיר, ולא מגדירה בעלות ציבורית רחבה. משום כך, כשמחפשים קרבן ציבור שסמיכתו מבטאת בעלות ציבורית, ר' שמעון מעדיף את פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שבהם הזקנים עומדים כנציגי הציבור החוטא.

לפי זה, שתי השיטות חלוקות לא רק על רשימת הקרבנות הטעונים סמיכה אלא על עצם מה שהסמיכה מסמנת. לר' יהודה, הסמיכה יכולה לסמן השתתפות בכפרה רחבה; די בכך שאהרן ובניו "מתכפרין בו" כדי שסמיכתו על השעיר תיחשב סמיכת ציבור. לר' שמעון, סמיכה מסמנת בעלות מוגדרת על יחידת הכפרה; לכן אין היא נגררת אחר כפרה כללית אלא אחר השאלה מי הם הבעלים של הקרבן במובן ההלכתי־מבני. במילים אחרות: ר' יהודה קורא את הסמיכה דרך מרחב הכפרה, ור' שמעון דרך זהות הבעלים.

מכאן גם ההבחנה בין אחריות, וידוי, סמכות ובעלות. סמכות לבדה איננה מהות הסמיכה; היא רק תנאי לייצוג ציבורי. וידוי איננו כל הסמיכה, אבל ביום הכיפורים הוא חושף את עומקה. כפרה איננה פעולת הסמיכה, אבל היא היעד שהסמיכה מצמידה אליו את האדם. אחריות היא תוכן חזק במיוחד בפר העלם דבר, מפני שהסומכים שם הם גם נושאי הכשל. ובעלות היא ההגדרה ההלכתית שבאמצעותה ר' שמעון בוחן את כל השאלה. לכן הסומך עשוי להיתפס פעם כבעל הקרבן, פעם כמייצג המתכפרים, ופעם כחלק ממבנה החטא והכפרה עצמם — וההבדל תלוי בסוג הקרבן ובמבנה הציבור שהוא בא לכפר עליו.

המסקנה היא שסמיכה איננה תנועה אחת בעלת משמעות אחת. בקרבן יחיד היא בעיקר הזדהות, וידוי והעמדת הקרבן במקומי. בפר העלם דבר של ציבור היא אחריות מוסדית של הנהגה שחטאה בהוראתה. בשעיר המשתלח היא ייצוג וידויי של כלל ישראל. ובמחלוקת ר' יהודה ור' שמעון נחשף הוויכוח העמוק: האם מה שקובע את סמיכת הציבור הוא מרחב הכפרה המשותף, או זהות הבעלים של יחידת הכפרה. זהו ההבדל בין ציבור כקהילת־מתכפרים לבין ציבור כבעלים הלכתיים של הקרבן.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן