|
יש להתנהג בהתאם / רפי זברגרחולין טז ע''ב - יז ע''א
הקדמהבמשנה בדף ט''ו: למדנו בין היתר את שלוש ההלכות הבאות: שתי ההלכות הראשונות מפורשים בשלהי דף ט''ז ובתחילת דף י''ז, ועל כך נסוב מאמר זה.
הנושאהכל שוחטין - הכל בשחיטה, ואפילו עוף. המשנה מחדשת כי יש לשחוט לא רק בהמות וחיות אלא גם עופות. לפי זה יוצא כי צריך להוסיף למשנה את המילה ''את'' ולגרוס: את הכול שוחטין. . לעולם שוחטין - מאן תנא? אמר רבה: רבי ישמעאל היא, שואלת הגמרא מיהו התנא ששונה במשנה את המילים ''לעולם שוחטין''. דתניא: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים י''ב, כ') - ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה. שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ - הותר להם בשר תאוה. ועכשיו שגלו, יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין. רבי ישמעאל לומד מהפסוק בפרשת ראה, כי ''בשר תאוה'' (בשר שאינו מוקרב על המזבח ונאכל רק ''לתאווה'') בעצם הותר לבני ישראל בכניסתם לארץ, ומסיק מכך רבי ישמעאל כי בשר תאווה נאסר לבני ישראל במדבר. לאחר שעם ישראל גלה מארצו, לכאורה ניתן היה לחשוב כי האיסור לאכול בשר תאווה יחזור, לכן מלמדת המשנה במילים ''לעולם שוחטין'', שאין חזרה – אין איסור לאכול בשר תאווה גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל. מתקיף לה רב יוסף: האי לעולם שוחטין, לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה! רב יוסף דוחה את העמדת המשנה בשיטת רבי ישמעאל, שהרי לפי זה עיקר החידוש של המשנה שאפשר לאכול בשר תאווה ולא לשחטו. אם כן, המשנה הייתה אמורה לכתוב ''לעולם שוחטין ואוכלין''. מוסיף רב יוסף קושי נוסף בדברי רבה: ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר? משום דהוו מקרבי למשכן. ולבסוף מאי טעמא אישתרו? דהוו מרחקי ממשכן, וכל שכן השתא דארחיקו להו טפי. ממשיך רב יוסף ומנסה להבין את משמעות האיסור לאכול בשר תאווה במדבר, ואת ההיתר לאוכלו בארץ ישראל. ככל הנראה אומר רב יוסף, הלכות אלו נובעות מהקרבה למשכן/מקדש. במדבר היו קרובים מאוד למשכן, ולכן הייתה להם ''אפשרות נוחה'' לאכול את בשר הקרבנות (חטאת לכוהנים, ושלמים לישראל), ומסיבה זו נאסר להם לאכול ''בשר תאווה''. אך משנכנסו לארץ, הרבה יהודים חיו במרחק גדול ממקום המשכן/מקדש, לכן הותר להם לאכול בשר תאווה. לפי זה אין בכלל הווא אמינא לחשוב שבגלות יחזור איסור זה, שכן, בגולה המרחק למשכן/מקדש גדל יותר, ולאור זאת המשנה לא הייתה צריכה ללמד כי מותר לאכול בשר תאווה גם בגלות. אלא אמר רב יוסף: רבי עקיבא היא, המשנה הולכת דווקא לשיטת רבי עקיבא, בר הפלוגתא של רבי ישמעאל בנושא זה, כמפורט בברייתא הבאה: דתניא: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ (שם כ''א), ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה. שבתחלה - הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ - נאסר להן בשר נחירה. ועכשיו שגלו, יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין. רבי עקיבא מצטט גם פסוק מפרשת ראה, פסוק הכתוב מיד לאחר הפסוק שציטט רבי ישמעאל. רבי עקיבא מתמקד במילים וְזָבַחְתָּ ... כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. כלומר, החידוש בכניסתם לארץ ישראל הוא באופן השחיטה (זביחה בלשון התורה). ומסביר רבי עקיבא כי במדבר לא נצטוו על השחיטה, כך שהיו יכולים להמית הבהמות באופן אחר (נחירה בלשון הגמרא), ורק בכניסתם לארץ נצטוו לשחוט את הבהמות לפני אכילתן. הגמרא מסבירה בהמשך את שורש מחלוקת התנאים, שלרבי עקיבא לא נאסר בשר תאווה במדבר (בניגוד לסברת רבי ישמעאל), ולרבי ישמעאל לא הותר ''בשר נחירה'' (ללא שחיטה) במדבר. לאור הסבר זה מתעכב רש''י ומסביר כיצד רבי עקיבא יסביר את הפסוק שציטט רבי ישמעאל: והאי דכתיב בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא, אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.): לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. רש''י מסביר כי המילים בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ לשיטת רבי עקיבא מתפרשות: לאכול רק כשאדם מתאווה, ולא לאכול אכילה גסה (אכילה כשאדם שבע), כנלמד בהמשך המסכת, בפרק כסוי הדם. מהו המסר?ידוע המשפט העממי ''ברומא התנהג כרומאי''. משמעותו שיש להתאים את ההתנהגות של כל אדם, בהתאם למנהגי המקום בו הוא נמצא. רש''י המצוטט לעיל מדבר על רמה הרבה יותר גבוהה - מעלתה של ארץ ישראל. יש משהו יחיד ומיוחד בארץ ישראל מהרבה בחינות. ישנה קדושה וטהרה, קיים קשר מיוחד לקדוש ברוך הוא דווקא בארץ, וכמובן ישנם הלכות ומנהגים, וגם דרך ארץ, המתאימים לארץ ישראל.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |