אכילת שיריים מסעודת מצווה

הרב דב קדרון

מנחות צז ע"א

בספר יחזקאל (מא,כב), בפסוק שעוסק במזבח, נאמר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'", ומכאן לומדים שבזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו כמו שהיה המזבח מכפר בזמן בית המקדש.

על פי זה מסביר בעל ספר עלי תמר (מועד קטן ב,ג) את מה שמסופר בירושלמי (שם) שרבי יוחנן, שלא היה יכול להשתתף בסעודת מצוה של קידוש החודש, שהייתה בלילה, היה בא לשם בבוקר ומלקט פירורים, ואומר: יהי רצון שיהא חלקי עם אלו שאכלו כאן בערב.

כי כיוון שהשולחן מכפר כמו המזבח, אם כן הלחם שאוכלים הוא כמנחה והשיירים שיירי מנחה, וכל שכן שלחנם של גדולי ישראל מקדשי החודש, בוודאי שהשיריים הם כמו שיירי מנחה שיש מצוה באכילתם.

הוא מוסיף שמכאן מביאים סמך למנהג הצדיקים שמחלקים שיריים בסעודתם. אכן כאן מבואר אף יותר, שאפילו מעצמו יש לאדם להדר ולקחת שיריים מסעודת מצוה, כי על ידי כך יש לו חלק בסעודת מצוה. ואכן יש נוהגים לקחת עמם משהו מסעודת מצוה לחלק לבני ביתם, כדי לשתף גם אותם בזכות של סעודת המצווה.

יש בעניין זה גם נפקא מינה להלכה, בתענית בכורים בערב פסח, שסומכים על סיום מסכת, ועיקר ההיתר הוא משום שבלאו הכי אי אפשר לו להתענות, כדי שיהיה יכול בלילה לספר ביציאת מצרים ולאכול מצה ומרור, ועל פי הנ"ל, כותב בעל עלי תמר שיש לסמוך ולהתיר לאכול אף למי שלא השתתף בסעודת הסיום, אלא שאוכל רק ממה שנשאר מאותה הסעודה, כי מי שאוכל משיירי הסעודה נחשב כאילו משתתף באותה סעודה.