אשליית החיים

הרב דב קדרון

מנחות קב ע"ב

שיטת רבי שמעון היא שכל דבר שעומד להיעשות נחשב כאילו כבר נעשה: כל העומד להיזרק נחשב כזרוק, כל העומד להישרף נחשב כשרוף.

בעלי המוסר אמרו שעיקרון זה שייך גם בחיי האדם: כל העומד למות, כלומר אדם רשע שעתיד למות בלי זכויות, נחשב כמת עוד בחייו.

רש"י על הפסוק (במדבר כ,א): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה", כותב: "עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים". וכותב על כך ר' ירוחם ליבוביץ' זצ"ל (דעת תורה שם) שרש"י בא להגיד לנו כי דור המדבר לא נקראו שלמים, מפני שהייתה עליהם גזירת מיתה, לכן לא היו בגדר של "כל העדה", ורק הדור הבא, שלא נגזרה עליו מיתה, נקרא "כל העדה".

כיוצא בזה כתב הסבא מקלם (חכמה ומוסר חלק ב סימן קכו) שיש אשליה עצומה בחיים. יש אנשים שנראים כחיים והם מתים מוחלטים. והוא מי שנעזב לתאוותו, אוכל מה שרוצה, שותה מה שרוצה עושה מה שלבו חפץ, כנאמר (משלי כא,י): "נפש רשע אותה רע". וזהו המת המוחלט, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטו,יז): "לא המתים יהללו וכו'", פירוש אלו שנחשבים מתים בחייהם.

הוא מוסיף שיכול להיות גם להיפך, אדם שהוא מדוכא ביסורים ושפלות, אשר הוא בעיני בני אדם כמת ולמה לו חיים – אך הוא באמת חי אמיתי. כנאמר (תהלים קיח,יח) "יסור יסרני י' ולמות" - הוא מוות הנצחי - "לא נתנני", מחמת זה.

דברים אלו מסבירים את מה שאמרו חז"ל (ברכות יח,א) שהרשעים בחייהם קרויים מתים והצדיקים אף במותם קרויים חיים.