גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקי"ג מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף צה ע"ב

בענין לחם הפנים שאפייתן אינה דוחה שבת

שנינו במשנה (צה:): "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת", והקשו בגמרא: "ואפייתן בפנים - אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת - איפסלה בלינה", כלומר, הלא שני דברים אלו האמורים במשנה - "אפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת" - סותרים זה את זה, כי ממה שאפייתן צריכה להיות בפנים העזרה, ניתן להסיק שהתנור מקדש את הלחמים בקדושת הגוף, דמהאי טעמא אפייתן בפנים, שהרי התנור כלי שרת הוא, ולכן מצוה לאפות הלחמים בעזרה, כדי שהתנור יקדש את הלחם, שכן בחוץ אין כלי שרת מקדשים (עי' זבחים פח.), ואם כן למה "אינן דוחות את שבת", הלא אם נאפו מאתמול, ונתקדשו אז על ידי התנור שהוא כלי שרת, הרי הן נפסלים בלינה, קודם שיסדרו את לחם הפנים על השולחן. ובגמרא הפליאו מאוד קושיא זו: "אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת", ונשארו בקושיא, ובגלל ההכרח כתבו התוס' (ד"ה אלא): "תברה, מי ששנה זו לא שנה זו", והיינו, ששני דיני המשנה נשנו בידי שני תנאים, מי שאומר "אפייתן בפנים" סובר ש"דוחות שבת", ומי שאומר "אינן דוחות שבת" סובר ש"אפייתן בחוץ" (עי' רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ה ה"ז ופ"ו ה"י שפסק כהמשנה בצורתה, ועי"ש בנושאי כליו).

ונביא בזה מה ששני נביאים התנבאו בזה בסגנון אחד: ה'ישועות יעקב' (או"ח סי' רנד סק"ב) כתב על דברי השו"ע (שם ס"ה): "אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור", ומבואר, שלענין מלאכת אפיה בשבת, אם קרמו פניה מצד אחד, והיינו, פניה המדובקים בתנור, נחשב הלחם כאפוי, ומאידך הביאו בתוס' (שבת כא. ד"ה איבעיא) בשם הירושלמי, שלגבי לחם הפנים אינו נקרא לחם כי אם בקרמו פניו שלמעלה ושלמטה, ובכן שפיר יתכן שתהא אפייתו בפנים ולא ידחה שבת, כי יתחילו לאפות הלחמים קודם שבת, באופן שיקרמו פניו המדובקים בתנור קודם שבת, ויהא נחשב כאפוי לפני שבת, כי קרמו פניו נחשב כמאכל בן דרוסאי, שאין בו עוד בישול ואפיה, ואח"כ יוציאו הלחמים מן התנור, ולא יהיו נפסלים בלינה, שהרי לענין שתי הלחם לא נחשבים לחם עד שיקרמו כל פניו, ויכולים לגמור אפייתן בשבת, שהרי לגבי מלאכת אפיה בשבת כבר נחשב כאפוי בקרמו פניו המודבקים בתנור, ומתיישבת לכאורה קושיית הגמרא.

ה'ישועות יעקב' יישב את קושייתו על פי דברי ה'אבן העוזר' (או"ח סי' רנד), אודות לחם הנאפה בתוך דפוס, שדופני הדפוס מפסיק שלא יכנס החמימות, לא נאפה מעבר לעבר עד שיקרמו פנים שלמעלה ושלמטה, ולפ"ז מובנת קושיית הגמ', שהרי לענין לחם הפנים אין מועיל במה שנקרם רק צד אחד, וממה נפשך אם נקרמו כל הצדדים, הרי זה נחשב כאפוי בין לגבי שבת ובין לגבי קידוש לחם הפנים, ושוב יקשה, שאם נאפה לחם הפנים לפני שבת, הרי נפסל בלינה, ועי"ש בדבריו שאכן קושיית הגמ' היא רק לענין לחם הפנים, כי לענין שתי הלחם שאין נאפים בדפוס, שפיר יכולים לאפות לפני שבת באופן שיקרום רק אחד הצדדים, ובשבת יגמרו האפיה בשני הצדדים, ולא יהיו נפסלים בלינה, כי לא יקדשו עד למחרת בשעת גמר האפיה. עעו"ש.

גם בשו"ת 'תשובה מאהבה' (ח"א סי' נח) העיר כן, אכן את היישוב מלחם הפנים העלה כדרכו של ה'ישועות יעקב', אך מצד אחר, והוא משום שלחם הפנים דינו ככל המנחות שבאות מצה, ואסור שיהיו חמץ, ואילו בלחם שנקרם מצד אחד יש חשש חמץ, כמו שמביא ה'דרכי משה' (או"ח סי' תסא סק"ג) בשם המהרי"ל, שאם מוציאין המצה מן התנור טרם שנאפה לגמרי, ואף שיכניסוה בחזרה לתנור, יש חשש שנחמצה המצה, ובכן שפיר יצטרכו לאפות הלחם הפנים קודם שיקרמו משני הצדדים, ושוב יהיו נפסלים בלינה, ומשום הכי העלה ג"כ שעיקר קושיית הגמרא הוא מלחם הפנים, כי משתי הלחם אין להקשות, שהרי הן באות חמץ, ונמצא שאין חשש אם יקרמו מצד אחד בלבד.

בספר 'תורת חיים' להג"ר יעקב שלום סופר זצ"ל ראב"ד פעסט (או"ח סי' רנד סק"כ) הביא הערת ה'ישועות יעקב', וכתב: "ולדעתי הענייה במחכתה"ג דבריו תמוהים... כיון דבלחם הפנים צריך לקרום תחתון ועליון, חייב בשבת, הגם שכבר נקרם מערב שבת מצד אחד, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולחם זו אפייתו שצריך להיות נקרם ב' פניה", והיינו, כי היות שלחם זו צריכה להיות שיקרמו ב' פניה, חובה זו מחשיבה את האפיה כמלאכה, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפיה זו נחשבת מלאכת מחשבת (ועי"ש תי' נוסף).

והעיר לו הגאון בעל ה'כלי חמדה' זצ"ל (ראה 'חמדת ישראל' ח"ב קונ' דרך חיים סי' יח אות ו): "והנה קושיא זו על התירוץ הזה שכתב בישועות יעקב... כבר נתפרסם כן בשם מרנא הגאון קדוש ישראל מקאצק זצוקללה"ה זי"ע, אמנם לא מטעמיה דכת"ה, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולחם זו אפייתו שצריך להיות ניקרים ב' פנים, דבזה יש להשיב, דמה בכך דכאן אינו ראוי ללחם הפנים עד שיקרמו ב' הפנים, מכל מקום כיון דכללא הוא דמלאכת אפיה אינו חייב עליו אחר גמר קרימת פנים התחתון, והיינו משום דהוי כמו מאכל בן דרוסאי בבשול, דאינו חייב עליו אח"כ משום מבשל, אע"ג דרק בן דרוסאי אכיל ליה כך, מכל מקום כיון דיש אנשים שלגביהם חשוב כבר נגמר, נהי דאינו נגמר לכו"ע, מכל מקום אינה בגדר מלאכת מחשבת דשבת, דצריך שיהיה מלאכה לכל, אם כן הסברא נותנת דהוא הדין בלחם הפנים, אע"ג דלחם הפנים אינו קרוי לחם עד שיגמר לגמרי, מכל מקום אין על אפיה זו שם מלאכה, כיון דכל הלחם שבעולם אינו צריך לאפיה זו, ואינו חייב עליו, אינו בגדר מלאכת מחשבת. אמנם מרנא זצוק"ל אתא עלה מטעם מיגו דהוי אפיה לענין לחם הפנים הוי אפיה לענין שבת, והוי לדוגמא לדברי רש"י ז"ל (ביצה כז:) דשריפת קדשים רחמנא אחשביה להבערתן, והוי מלאכה משום זה, הוא הדין הכא י"ל דאחשבה רחמנא לאפיה זו, דלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיגמר, ולכן הוי בכלל מלאכה" (עי' שו"ת 'בית יצחק' או"ח סי' פח; 'חמודי צבי' לחג השבועות).