נושא הלימוד:
נחלקו חכמים ורבי שמעון בברייתא במקרה שאדם נדר מנחה בלשון אחת, ולבסוף הביא באופן שאינו תואם את נדרו.
לדעת חכמים, וכן דעת המשנה, לא יצא ידי נדרו, ולדעת רבי שמעון יצא ידי נדרו.
שאלת תג״ל:
מה עומד מאחורי המחלוקת?
למה לחכמים הפער בין הנדר לבין ההבאה מעכב את קיום הנדר, ולרבי שמעון אינו מעכב?
הסבר לפי דרך תג״ל:
שורש המחלוקת הוא מה מבטאת המנחה.
לפי חכמים, המנחה היא בראש ובראשונה ביטוי לרצון האדם, לשאיפתו הרוחנית.
האדם חייב להביא מנחה לפי מה שנדר, כי עיקר המנחה הוא לממש את הקדושה שחלה על פי רצונו של האדם. רצונו ודיבורו קןבעים, והקרבן צריך להיות נאמן להקדשה שלו. לכן אם יש סתירה בין הנדר לבין מה שהביא בפועל, אין כאן קיום של נדרו.
לפי רבי שמעון, המנחה היא במהותה נתינה לה׳.
אם בסופו של דבר האדם הביא מנחה כשרה, עיקר נדרו התקיים. הפער בין לשון הנדר לבין צורת ההבאה אינו מבטל את עצם העובדה שהביא מנחה לה׳, ובכך קיים את עיקר נדרו. הקובע הוא המעשה של נתינה לה'.
שאלה למחשבה:
מה הקשר בין מחלוקת התנאים כאן לבין מחלותת האמוראים בדף הקודם, קא. - אם אפשר לפדות מנחות טהורות לפני קידוש בכלי?
שאלה למחשבה עכשווית:
כשאדם עושה מעשה טוב, מה העיקר: לדייק בדיוק בצורה שקיבל על עצמו, או לממש את הכוונה הפנימית והנתינה עצמה, גם אם זה לא בדיוק מה שחשב בתחילה?
