|
דברים חדים וברורים / רפי זברגרחולין פא ע''ב
הקדמההמשנה בדף שלנו מלמדת על שחיטות שאינן מתירות אכילה לאחריהן, והיחס ביניהן לאיסור ''אותו ואת בנו'':
אם לאחר השחיטה הכשירה נמצאת הבהמה טריפה – אסורה באכילה, אך לא נקראת נבלה.
אדם השוחט לעבודה זרה – הבהמה אסורה בהנאה (וכל שכן אסורה באכילה).
שחיטת פרה אדומה לצורך שריפתה, גם אינה מתירתה לאכילה, אלא כאמור יש להמשיך תהליך בהכנת מי פרה אדומה
שור אשר הרג בן אדם ונידון להיסקל, הריהו נאסר בהנאה, גם אם שחטוהו.
כשהיה רצח שלא פוענח, מביאים עגלה לנחל שליד העיר שנמצא הנרצח באזורו ועופרים את ראשו. גם עגלה זו אסורה בהנאה, גם אם שחטוה. רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר והמעקר - פטור משום אותו ואת בנו: במקרים שהשחיטה לא בוצעה כהלכה גם חכמים מודים שפטורים משום ''אותו ואת בנו'', כיוון ששחיטה כזו אינה נקראת שחיטה, לכן גם אינה אוסרת את השני משום ''אותו ואת בנו''. הפסולים שהמשנה מציינת: שחיטה בכוונה טובה (לשחוט כהלכה) אך קרתה תקלה והשחיטה נפסלה, דבר המגדיר את הבהמה כנבילה.
הנושאהגמרא מתחילה בדיון על שיטת חכמים המחייבים משום ''אותו ואת בנו'' גם על שחיטה לעבודה זרה: אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני לשלחנו, אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה – פטור, דקם ליה בדרבה מיניה. ריש לקיש מסייג את הלכת חכמים, ופוסק כי הם חייבו בשחיטה לעבודה זרה, אך ורק אם הבהמה הראשונה נשחטה לשם עבודה זרה ובכך עבר על איסור עבודה זרה, אז, השני נאסר משום ''אותו ואת בנו''. אך אם הראשון נשחט כהלכה, והשני נשחט לשם עבודה זרה, גם חכמים לא מחייבים משום ''אותו ואת בנו'', לאור הכלל של ''קים ליה בדרבה מיניה''. כיוון שיש על אותה שחיטה שני עונשים – מיתה משום עבודה זרה, ומלקות משום ''אותו ואת בנו'' –מקבלים את העונש החמור יותר, מיתה ללא מלקות. אמר ליה רבי יוחנן: זו, אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, רבי יוחנן מגיב להלכה זו של ריש לקיש באמירה מאוד נוקבת: דין זה של ''קים ליה בדרבה מיניה'' ידוע ומוכר לכול, אפילו לתינוקות של בית רבן, ולכן ריש לקיש בעצם לא מחדש מאומה. אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב, כגון: דאתרו ביה משום אותו ואת בנו, ולא אתרו בו משום עבודה זרה. יש מצב שאפילו אם שחט את הראשון כהלכתו, והשני נשחט לשם עבודה זרה, לא יתחייב מיתה על מעשה זה משום ''קים ליה בדרבה מיניה''. וזאת, כאשר היתרו בו רק על איסור ''אותו ואת בנו'' ולא היתרו בו על איסור עבודה זרה. מכיוון שאין עונשים אלא אם כן מזהירים, אין הוא מחויב בעונש מיתה, ובמקרה כזה, אומר רבי יוחנן כי יתחייב על ''אותו ואת בנו''. ורבי שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה נמי פטור. מסיימת הגמרא ואומרת, כי ככל הנראה ריש לקיש חולק על רבי יוחנן בהגדרת ''קים ליה בדרבה מיניה''. שכן ריש לקיש סובר כי אין צורך בהתראה בפועל, אלא מספיקה ''התראה בכוח''. לכן, למרות שלא התרו בו לעבודה זרה, כאילו שכן התרו, ולכן נשאר הפטור של ''קים ליה בדרבה מיניה''. מהו המסר?מה קרה כאן? רבי יוחנן הבין את דין ריש לקיש כפשוטו, ולאור כך אפילו התייחס לדבריו בנוקשות מה.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |