מומר, קרבנות ואחדות / חולין דף ה

עיקר הסוגיה הוא שהגמרא אינה תופסת את השחיטה כפעולה טכנית בלבד. שחיטה היא מעשה חולין, אבל היא מעשה חולין שנעשה בתוך ברית התורה: פעולה אנושית שמוציאה את הבהמה מאיסור נבלה ומכניסה אותה אל מרחב אכילה מותרת. לכן השאלה מי שוחט איננה רק שאלה אם הסכין חתכה כראוי, אלא גם אם האדם העושה את המעשה עומד בתוך מסגרת הנאמנות של התורה.

מומר לאכילת נבלות לתיאבון עדיין נמצא בתוך העולם הזה: הוא חוטא, אבל החטא שלו אינו בהכרח עקירת הברית. לכן אם נותנים לו סכין בדוקה, אפשר לומר שאינו מניח היתר ואוכל איסור. לעומת זאת מומר לעבודה זרה מוגדר בסוף הסוגיה כמומר לכל התורה כולה, מפני שעבודה זרה איננה עבירה אחת בתוך המערכת אלא ערעור על מקור המערכת. לכן שחיטתו פסולה לא מפני שבהכרח עשה מעשה שחיטה פגום, אלא מפני שהמעשה ההלכתי של “התרת הבשר” דורש אדם שמעשיו עדיין מיוחסים אל ברית התורה. הגמרא עצמה מנסחת את המעבר כך: “חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה”, ומסיקה מן הברייתא ש“מומר לעבודת כוכבים הוה מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא” .

הקשר לדיני הקרבנות איננו רק “מקור טכני” חיצוני, אבל גם איננו העתקה פשוטה מדיני קרבן לדיני חולין. הברייתא עוסקת בפסוק “אדם כי יקריב מכם קרבן לה’”, ודורשת: “מכם — ולא כולכם, להוציא את המומר”; ומיד מאזנת: מקבלים קרבנות מפושעי ישראל “כדי שיחזרו בהן בתשובה”, חוץ מן המומר, מנסך היין ומחלל שבת בפרהסיא . כלומר, הקרבן מגלה את מבנה השייכות: פושע ישראל עדיין בפנים, ולכן הקרבן שלו יכול להיות תנועה של חזרה; מומר לעבודה זרה עומד מחוץ למסגרת הנאמנות שהקרבן מבטא. משם הסוגיה מחזירה את ההגדרה גם לשחיטת חולין: לא מפני ששחיטת חולין היא קרבן קטן, אלא מפני שגם שחיטת חולין היא מעשה של “הכנסת החול אל סדר התורה”.

לכן שחיטת חולין, לאור הסוגיה, היא חולין שיש בו ברית. היא איננה עבודת מזבח, אבל היא גם איננה קצבוּת ניטרלית. הבשר אינו נעשה מותר רק מפני שהבהמה מתה בדרך מסוימת; הוא נעשה מותר מפני שאדם המחויב לשפת ההלכה ביצע מעשה שמוגדר בתורה כמתיר. כאן מסכת חולין יושבת בתוך סדר קדשים באופן עמוק: היא בוחנת כיצד גם האכילה הרגילה של האדם, מחוץ למקדש, נשארת קשורה לשאלת קדושה, נאמנות, גבול וזהות.

בסיפור יהושפט ואחאב רב ענן רצה להוכיח בדיוק את ההפך: הרי יהושפט הצדיק נהנה מסעודת אחאב. הפסוק אומר שאחאב “ויזבח לו צאן ובקר לרוב... ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד” . הגמרא מחדדת שלא מדובר רק בנוכחות טקסית: היא מנסה לברר אם אכל או רק שתה, אם שחטו אנשי אחאב או אנשי יהושפט, אם עובדיה או שבעת האלפים יכלו לשחוט, ולבסוף קוראת את הישיבה “בגורן” כישיבה של חיבה, רעות ואגודה אחת, כדמות סנהדרין שאין חושדים זה את זה . לפי רב ענן, יהושפט לא נבדל מאחאב מפני שמומר לעבודה זרה אינו נחשב מומר לכל התורה לעניין שחיטה.

אבל המסקנה דוחה את רב ענן. ממילא אי אפשר לומר שהסוגיה מלמדת להלכה ששחיטת אחאב ואנשיו כשרה. הסיפור נשאר כראיה חזקה מאוד ברובד המקראי־אגדי, אבל לא כראיה הלכתית מכרעת. לאחר הברייתא של הקרבנות, יש לקרוא את יהושפט אחרת: או שהאירוע לא נועד ללמד על כשרות שחיטת אחאב, או שיהושפט אכן פעל מתוך תפיסה מסוכנת של קרבה לאחאב, תפיסה שהנביא מוכיח אותה לא מצד “אכלת איסור” אלא מצד עצם הברית: “הלרשע לעזור ולשונאי ה’ תאהב” .

וזה חשוב: יהושפט איננו מוצג כרשע או כמי שמוותר על עבודת ה’. להפך, הכתוב מדגיש ש“ויגבה לבו בדרכי ה’” והסיר את הבמות והאשרים מיהודה , וגם יהוא בן חנני עצמו אומר לו: “אבל דברים טובים נמצאו עמך כי בערת האשרות מן הארץ והכינות לבבך לדרש האלהים” . לכן השאלה איננה אם יהושפט אדיש לעבודה זרה. הוא אינו אדיש. השאלה היא האם אפשר ליצור אחדות לאומית עם מלכות ישראל של אחאב בלי שהאחדות הזו תטשטש את הגבול הדתי.

המהלך של יהושפט נראה כך: הוא מבקש לאחות את הקרע בין יהודה וישראל. לכן הוא אומר לאחאב: “כמוני כמוך, כעמי כעמך”, והגמרא עצמה בוחנת אם הביטוי הזה מלמד על אמון מלא גם באיסור והיתר . אבל באותו סיפור עצמו הוא מבקש: “דרש נא כיום את דבר ה’”. כלומר, יהושפט מנסה ליצור אחדות מדינית־לאומית בלי לוותר על דרישת ה’. הבעיה היא שאחאב הופך את סעודת הברית לכלי הסתה: “ויזבח... ויסיתהו”. הסעודה אינה רק אכילה; היא מנגנון של שותפות, שכנוע, הזדהות וכניסה למהלך של אחאב.

לכן הנביא מוכיח אותו דווקא על השותפות: “הלרשע לעזור”. לא נאמר “מדוע אכלת משחיטתו”, מפני שמוקד הסיפור בתנ”ך הוא לא דיני שחיטה אלא דיני אהבה וברית: עם מי אדם בונה אגודה אחת, ומה המחיר הרוחני של האגודה הזו. הסוגיה בחולין לוקחת את אותו סיפור ומנסה להפיק ממנו הלכה בשחיטה; המסקנה מסרבת לתת לאחדות הלאומית להכשיר את השחיטה. במילים אחרות: המקרא מראה את הפיתוי של אחדות בלי גבול; ההלכה קובעת שאחדות כזו אינה הופכת מומר לעבודה זרה לשוחט כשר.

לכן אין ללמוד מכאן “שיטת יהושפט” בהלכות שחיטה במובן נורמטיבי. אפשר ללמוד מכאן את האינטואיציה שיהושפט ניסה לפעול מתוכה: ראיית ישראל גם כשהוא חוטא כחלק מן הכלל, רצון לשבת “באגודה אחת”, ניסיון להחזיר את הקרע הלאומי אל מסגרת אחת. אבל מסקנת הסוגיה מציבה גבול: אהבת ישראל אינה מוחקת את שאלת הנאמנות לה’. מומר לעבודה זרה אינו נפסל מפני שאין לו טכניקת שחיטה, אלא מפני שעבודת כוכבים קורעת את נקודת היסוד שמכוחה מעשה החולין נעשה מעשה של תורה.

המסקנה החדה: יהושפט ביקש אחדות; אחאב הפך את האחדות להסחת דעת; הנביא חשף את הסכנה; והסוגיה קובעת שההלכה אינה נבנית על רצון האחדות אלא על גבול הברית. שחיטת חולין היא המקום שבו הדבר מתברר במדויק: גם החול זקוק לאדם שנשאר בתוך שפת הקודש.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן