המחלוקת המדעית בין הרמב"ם לר"ן

הרב דב קדרון

חולין ז ע"ב

רבי חנינא אומר שכשפים לא יכולים להזיק לאדם אם הקב"ה לא גזר על אותו אדם שיינזק, שהרי נאמר (דברים ד,לה): "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".

מכאן מוכיח הר"ן (דרשות הר"ן דרוש יב) שאף על פי שמעשי הכישוף הם כולם דברים לא הגיוניים, שלא על פי חוקי הטבע הרגילים, בכל זאת יש בהם ממש. בעניין זה הוא חולק על הרמב"ם (מורה נבוכים ג,לז) שכתב שכישוף הוא "אחיזת עיניים" או טעות פסיכולוגית, דבר שאין בו ממש.

למחלוקת זו יש נפקא מינה להלכה: לדעת הרמב"ם כל פעולה שאין לה הסבר על פי "העיון טבעי" – כלומר שאין לה הסבר רציונלי גלוי, זהו סימן שהיא הבל, וממילא אסור לנו להתעסק בה משום האיסור של "דרכי האמורי".

לעומת זאת הר"ן מוכיח מכמה מקורות בגמרא שמותר לעשות פעולות סגוליות מובהקות (כמו שן שועל או לחשים למחלות), ולמרות שפעולות אלו אינן מוסברות בדרך הטבע בכל זאת אינן נחשבות לכישוף אסור.

כלומר: הרמב"ם סבור שאין להתחשב בתופעה שאין לה הסבר מדעי, ואילו הר"ן אומר שגם דברים בלתי מוסברים, כמו המגנט שמושך את הברזל, למרות ששכלנו לא מבין איך זה קורה, הרי זה דבר שקיים במציאות ויש להתחשב בו.

מעניין לציין שגם בדורות האחרונים מחלוקת זו קיימת בין המדענים. איינשטיין טען שהיקום חייב לפעול לפי חוקים מובנים ומוחלטים, ושלל השפעה של חלקיק אחד על אחר ללא קשר פיזי ביניהם, כי לדעתו לא תיתכן "פעולה מסתורית מרחוק", בדומה לשיטת הרמב"ם, ואילו המדענים כיום מקבלים את ה"סגולה" הזו של השפעה מרחוק כעובדה קיימת, למרות שאין לה הסבר מדעי ידוע, כשיטת הר"ן.