קשה יותר להתקלקל או לקלקל אחרים?

הרב דב קדרון

חולין כד ע"ב

כלי חרס נטמא רק כאשר הטומאה נכנסת לתוך אווירו או נוגעת בו מבפנים; לעומת זאת, מגע של טומאה בצדו החיצוני אינו מטמא אותו. ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת בשאלה אם כלי חרס שכבר נטמא יכול לטמא אחרים גם דרך צדו החיצוני. לפי דעה אחת, כשם שאינו מקבל טומאה מבחוץ, כך גם אינו מטמא אחרים מצד זה. לפי הדעה השנייה, אף שאינו נטמא מבחוץ, הוא בכל זאת מטמא אחרים דרך הצד החיצוני, משום שלטמא אחרים קל יותר מאשר להיטמא בעצמו.

אפשר לראות בדין זה משל לאדם שהתקלקל במידותיו או במעשיו, ואף משפיע לרעה על סביבתו. גם כאן יש מקום לשאול: האם אדם מקלקל אחרים באותה דרך שבה הוא עצמו התקלקל, או שמא קשה יותר לאדם להידרדר בעצמו, אך לאחר שכבר התקלקל הוא משפיע על אחרים ביתר קלות.

ויש בזה לימוד גדול בעבודת האדם. פעמים שאין האדם בא לידי קלקול בבת אחת, שהרי טבע הנפש להירתע מן החטא ומן הפחיתות; אולם לאחר שכבר נחלש בפנימיותו, עלול הוא להשפיע על זולתו אף בלא שירגיש, בדיבורו, במעשיו ובהנהגתו. ונמצא שלעיתים כוח ההשפעה על אחרים מצוי באדם יותר מן הכוח שהביא אותו עצמו לידי נפילה. ומתוך כך יש להתבונן עד כמה מוטל על האדם לשמור את עצמו, לא רק מצד תיקון נפשו, אלא גם מצד האחריות הגדולה שלא להחטיא או להחליש את סביבתו.

לפי הדעה הסוברת שקל יותר לטמא אחרים מאשר להיטמא, מכיוון שמידה טובה מרובה, מובן שקל עוד יותר להשפיע לטובה על אחרים מאשר על עצמו. לכן ראוי לאדם להרבות טוב בסביבתו, ומתוך השפעתו החיובית על אחרים הוא זוכה לחזק ולהרבות את הטוב גם בתוכו.