|
חשיבות חוקים והנהגות / רפי זברגרבכורות ט ע''ב - י ע''א
הקדמההזכרנו במאמר הקודם את הברייתא הבאה: דתניא: פטר חמור - אסור בהנאה, ורבי שמעון מתיר. התמקדנו רבות במציאת מקור לדעתו של רבי יהודה האוסר בהנאה את פטר החמור לפני פדיונו (דעה ראשונה בברייתא). לקראת סוף דף ט' סייג רבה את דעת רבי שמעון, ועל כך נסוב מאמרנו.
הנושאאמר רבה: ומודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. רבה סובר כי רבי שמעון שהתיר בהנאה את פטר החמור גם לפני פדיונו, מודה לרבי יהודה שאסור בהנאה במקרה שערפו את ראש פטר החמור. מאי טעמא? גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. הגמרא מסבירה את מקור הדין של רבה, מכוח גזירה שווה בין עריפת פטר חמור לעריפת עגלה ערופה בנחל. וכמו שעגלה ערופה אסורה בהנאה, כך גם פטר חמור שנערף נאסר בהנאה. אמר רבה: מנא אמינא ליה? דתניא: הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב - כולן מטמאין טומאת אוכלין. רבי שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. ומודה רבי שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר. לפני הצגת ההוכחה של רבה מהברייתא, התמקדה הגמרא בהסבר דעתו של רבי שמעון, לא נתעכב על כך. ואם איתא דלאחר עריפה שרי רבי שמעון, ליתני: ומודה רבי שמעון בפטר חמור ובשר בחלב, שמטמאין טומאת אוכלין. ומכאן מגיע רבה להוכחתו וטוען שאם אמנם רבי שמעון סובר כי פטר חמור מותר בהנאה גם לאחר עריפתו, הברייתא לעיל הייתה צריכה לסייג את דעת רבי שמעון בשני מקרים: פטר חמור ובשר בחלב. שכן לדעתו, בשני המקרים הללו יש דין ''אוכל'' ולכן הם מטמאים טומאת אוכלין. אך הברייתא כאמור סייגה את דינו של רבי שמעון רק בבשר וחלב, ומכאן שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה גם לדעתו של רבי שמעון, כפי שרבה אמר לעיל. אי דחשיב עליה - הכי נמי, הכא במאי עסקינן - דלא חשיב עליה. דוחה הגמרא את הוכחת רבה וטוענת שאין קשר בין הדין של איסור הנאה של פטר חמור להחשבתו כאוכל לטמא טומאת אוכלין. באמת ניתן לומר כי רבי שמעון סובר שגם לאחר עריפת פטר חמור מותר בהנאה (בניגוד לדעת רבה בשיטת רבי שמעון). אך הפרמטר הקובע לגבי טומאת אוכלין הוא אם הוא ''חשב'' הבעלים לתיתו לגוי או לא חשב. אם חשב – דינו כאוכל, ולכן מטמא טומאת אוכלין. אם לא חשב – אינו מוגדר כאוכל, ולכן גם לא מטמא טומאת אוכלין. הגמרא מעמידה את הברייתא שלא חשב, ולכן לא סייגה גם את המקרה של פטר חמור. וטעמא מאי מטמאי רבנן? לאור העמדה זו של הברייתא, שבעל החמור לא חשב לתיתו לגוי (וזו גם האוקימתא של חכמים החולקים על רבי שמעון), אם כן שואלת הגמרא כעת, מהי סברת חכמים המטמאין פטר חמור בטומאת אוכלין, הרי אם לא חשב, אינו מוגדר כאוכל, ולכאורה לא צריך לטמא אוכלין. אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: הואיל ואיסורו – חישובו. תשובה הגמרא מעניינת ומחודשת מאוד. לדעת חכמים עצם איסור אכילה של פטר חמור מהתורה, מלמד שהוא נחשב לאוכל (עבור גוי), שהרי אם אינו אוכל, אין טעם לאוסרו. רבי שמעון כנראה חולק על הדין המחודש הזה, וסובר שעצם האיסור אינו יכול להחשיבו כאוכל, אלא רק אם בעל החמור החשיבו (והברייתא עוסקת במקרה ולא החשיבו, כדלעיל).
מהו המסר?סברת חכמים ''הואיל ואיסורו – חישובו'' מלמדת אותנו עד כמה משמעויות הן ההגדרות שאנו מגדירים, החוקים שאנו מחוקקים, ההנהגות שאנו מנהיגים וכן הלאה על זה הדרך. התורה אסרה אכילת פטר חמור וכבר אנו מחשיבים זאת כאוכל המטמא טומאת אוכלין.
אלו מעט דוגמאות המייצגות את עיקרון הגדרת חוקים והנהגות בכל מסגרת שהיא, וראש בראשונה במסגרת המשפחתית האהובה.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |