אבר מן החי בשחיטה כשרה ופסולה לגוי וליהודי / חולין דף לג

תשובה העקרונית: כן, אבל רק באופן מקומי — בריאה/בני מעיים או בבשר/אבר שנחשב כפורש מן החי; לא על כל הבהמה כולה.

הסוגיה בחולין לג ע"א בונה את דין רב אחא בר יעקב כך: לישראל השחיטה היא המתירה; לבן־נח ההיתר תלוי במיתה, ולכן בני המעיים שנחשבים כאילו הופרשו בשעת השחיטה הם “כאבר מן החי”. אבל מיד אחר כך הגמרא מביאה ברייתא “דלא כרב אחא בר יעקב”, שממנה עולה שגם גוי מותר באותה חתיכה לאחר שתצא נפשה.

לכן צריך להבחין:

בשחיטה כשרה לישראל — השחיטה מוציאה את הבהמה מידי איסור אבר מן החי לישראל. גם אם מבחינה ביולוגית היא עדיין מפרכסת, מבחינה הלכתית השחיטה כבר יצרה מסלול היתר; נשאר רק איסור אכילה קודם יציאת הנפש, שנלמד מ“לא תאכלו על הדם”, ולא איסור אבר מן החי רגיל. כך נפסק בשולחן ערוך יו"ד כז: לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות, אבל לאחר שמתה מותר, והש"ך מסביר שזה משום “לא תאכלו על הדם”.

בשחיטה פסולה לישראל — אין כאן “שחיטה מעלייתא” שמוציאה מאבר מן החי. לכן אם תוך כדי החיתוך נוצר מצב שבו איבר נחשב מנותק מן הבהמה בעודה חיה, ייתכן עליו דין אבר מן החי גם לישראל. זה נכון במיוחד לגבי ריאה, מפני שרש"י מסביר את דין רב אחא דרך ריש לקיש: משנחתך הקנה, הריאה נחשבת “כמנחא בדיקולא”, כאילו הונחה בסל, ולכן לגוי היא כאבר שהופרש מן החי.

לגבי בני מעיים, הדבר תלוי בהרחבת אותו מנגנון גם למה שתלוי בוושט. המהרש"א מבין שלפי רש"י “ריאה” אינה בהכרח בדווקא, כי לאחר שחיטת הוושט גם שאר בני המעיים נראים כאילו הופרשו; אלא שריאה היא המקרה הוודאי יותר, מפני שאינה תלויה בכך שהבהמה אולי כבר מתה לאחר גמר שני סימנים.

אבל לגבי שאר הבהמה אין לומר שכל הבהמה נעשית אבר מן החי. אבר מן החי דורש פרישה/ניתוק של אבר או בשר מן החי. הבשר שלא נפרש אינו “אבר מן החי”; אם השחיטה פסולה והוא נאכל לאחר מיתה — איסורו יהיה נבילה או טריפה, לפי סוג הפסול, לא אבר מן החי. הרמב"ם עצמו מנסח את אבר מן החי כאבר או בשר ש“פורש” מן הבהמה, ומביא דוגמאות שבהן חתיכה שנחתכה מן הטחול או הכליות ונשארה בתוך המעיים אסורה משום אבר מן החי אף לאחר שחיטה, מפני שפעולת הפרישה כבר אירעה מחיים.

מכאן לרש"י בחולין ט ע"א. רש"י כותב ש“בהמה בחייה בחזקת איסור” מפני שהיא אסורה משום אבר מן החי, ולכן ספק שחיטה אינו מוציא אותה מחזקתה עד שייוודע שנשחטה כראוי. אפשר להשתמש במהלך של הריאה/בני המעיים כדי להסביר חלק מדברי רש"י: אם הספק הוא בשחיטה עצמה, ייתכן שבמהלך חיתוך הסימנים נוצרו חלקים מסוימים — ריאה, ואולי בני מעיים — שנחשבו כפורשים מן החי בלי ששחיטה כשרה תתירם.

אבל זה אינו מתרץ לגמרי את קושיית תוספות על רש"י. לגבי כל שאר הבהמה, לאחר מיתה אין זו אכילת אבר מן החי אלא אכילת נבילה. לכן ברש"י צריך לומר שהביטוי “אבר מן החי” אינו רק שם האיסור הסופי של החתיכה הנאכלת, אלא ביטוי לחזקת האיסור הראשונית של בהמה חיה: הבהמה עדיין לא נכנסה למעמד “זבוחה”. ספק שחיטה אינו יוצר היתר; הוא משאיר את הבהמה בעולם ה“לא־זבוחה”. תוספות דוחקים בדיוק בנקודה זו: האם אפשר לקרוא לזה עדיין חזקת אבר מן החי לאחר שהבהמה מתה, או שצריך להגדיר זאת כחזקת איסור כללית/חזקת אינה זבוחה.

לפסיקה:

הרמב"ם פוסק כדין רב אחא בר יעקב ברובד בני־נח: “השוחט את הבהמה, אפילו שחט בה שני הסימנין, כל זמן שהיא מפרכסת, אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי”; ובהמשך: גם כשישראל שחט שני סימנים, אבר ובשר הפורשים מן המפרכסת אסורים לבן־נח. כלומר לפי הרמב"ם, שחיטה אינה מתירה לבן־נח את החלק שפרש קודם המיתה; בן־נח צריך מיתה, לא שחיטה.

תוספות בסוגיה מבינים את הברייתא “אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו” כעומדת על הכלל שאין מצב רגיל שבו דבר מותר לישראל ואסור לגוי; ואף שהם דנים בגבולות הכלל, הסוגיה אצלם אינה הולכת בפשטות עם חומרת רב אחא.

הרשב"א מפורש יותר: הוא כותב על הברייתא “תניא דלא כרב אחא בר יעקב” — “וכן הלכה”, ותמה על הרמב"ם שפסק שלנכרי אסור אף כששחטה ישראל.

לכן הבסיס המעשי לכך שנותנים שחיטות בעייתיות לגוי הוא כפול:

ראשית, לא מוכרים לגוי אבר שנחתך מן הבהמה בעודה חיה, אלא בשר של בהמה שמתה. בן־נח אינו מצווה על שחיטה; הוא מצווה שלא לאכול מן החי. לאחר מיתה, עצם זה שהשחיטה פסולה ליהודי אינו יוצר איסור אבר מן החי לגוי.

שנית, לגבי החשש המיוחד של ריאה ובני מעיים שנחשבים כאילו נפרשו בשעת השחיטה, הפסיקה המקובלת בשולחן ערוך/ש"ך הולכת עם ההיתר: לאחר שמתה, מותר להאכיל לנכרי, ואף לגבי בני מעיים מובא שמותר להאכילם לנכרי ואין חוששים לדין רב אחא כהלכה למעשה.

לכן אין כאן בדרך כלל “לפני עיוור” באבר מן החי. “לפני עיוור” היה שייך אילו מסרו לגוי בשר או אבר שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת ועדיין לא מתה, או לפי הרמב"ם בחלק שפרש קודם מיתה. אבל במכירת נבלות וטרפות לאחר מיתה, אין בן־נח אוכל אבר מן החי; הוא אוכל בשר מתה שאסור לישראל מדיני שחיטה/טריפה, אך אינו אסור לו מדיני שבע מצוות בני נח.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן