האם מותר לגוי לאכול נבלה?

הרב דב קדרון

חולין לג ע"א

מהר"ץ חיות מביא מחלוקת האם מותר לגויים לאכול נבלה, כלומר בעל חיים שמת מעצמו. הרמב"ם פוסק שמותר, וכך לכאורה נראה מפשט דברי התורה (דברים יד,כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי", אולם הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין ח"ג ס"פ כ"א) כותב בשם הפסיקתא שאסור לגוי לאכול מבשר בהמה שמתה מאליה, אלא צריך לעשות מעשה של נחירה כדי לסלק את החיות של הבהמה, וכך סוברים גם תוספות (לקמן צא,א ד"ה כמאן, בתירוצם השני).

מדברי רש"י (לקמן צב,ב ד"ה במקולין: "ואני שמעתי") נראה שאין איסור לגויים לאכול נבלה, אבל הם קיבלו זאת על עצמם בתור מצווה.

על פי זה פסק בעל שו"ת שיבת ציון (בלום סימן קנ) שיהודים שיש להם אווזים או עופות מפוטמים שחלו, וחוששים שמא ימותו, ורוצים למכרם לגוי, שעדיף לנחור אותם ולא לחכות שימותו, כדי שלא יאכלו הגויים בשר נבלה, בהתאם לשיטה שזה אסור להם.

נראה שהנושא הזה עוסק בעצם ברמה המוסרית של בני האדם. יש הבדל בין אכילת בעל חיים שמת מעצמו לבין אכילתו לאחר סילוק החיות שלו בידי אדם. כאשר אדם מסלק את החיות זו הוכחה לעליונותו של האדם על בעל החיים, אולם כאשר בעל החיים מת מעצמו גם חיות השדה אוכלות ממנו.

גדלותו של האדם אינה ניכרת רק במה שהוא עושה, אלא גם באופן שבו הוא אוכל וחי. אין ראוי לאדם, שנברא בצלם אלוקים, לאכול באופן שאינו מבטא את ייחודו ועליונותו על שאר בעלי החיים.