|
בחינה לטווח ארוך / רפי זברגרבכורות נג ע''א
הקדמהנלמד את ראשיתה של המשנה הפותחת את הפרק התשיעי ואת הדף שלנו: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ מעשר בהמה הינה מצווה שאינה תלויה בארץ ישראל, ולכן נוהגת אף בחוץ לארץ. בפני הבית, ושלא בפני הבית למרות שיש להקריב את מעשר הבהמה, המצווה נוהגת אף כשבית המקדש אינו בבניינו, ואז הבהמה תרעה עד שיפול בה מום, ובכך הותרה לאכילה. בחולין, אבל לא במוקדשים אין מצוות מעשר בהמה נוהג בבהמות שהוקדשו לבית המקדש. ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה כנאמר (ויקרא כ''ב, ל''ב): וְכׇל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'. אמנם יש לעשר גם מבקר וגם מצאן, אך אין לעשר מזה על זה. בכבשים ובעזים, ומתעשרין מזה על זה כיוון ששניהם כלולים במילה וָצֹאן בפסוק. בחדש ובישן, ואינן מתעשרין מזה על זה אין להפריש למעשר בהמה מבהמות שנולדו לאחר "ראש השנה למעשר בהמה" (זמן זה מוגדר במשנה בדף נ''ז:), על בהמות שנולדו לפני ראש השנה. דין זה נלמד מהפסוק בפרשת ראה לגבי מצוות מעשר דגן (דברים י''ד, כ''ב): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וכוונת המילים עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר להשוות בין מעשר דגן למעשר בהמה. וכמו שבמעשר דגן אין להפריש משנה על חברתה (ישן על החדש או להיפך), כך גם במעשר בהמה.
הנושאהגמרא דנה על הדין "בפני הבית, ושלא בפני הבית": אי הכי אפילו האידנא נמי! מקשה הגמרא, אם אמנם מעשרים מעשר בהמה גם שלא בפני הבית, מדוע כיום לא מעשרים מעשר בהמה? כדרב הונא, דאמר רב הונא: גזירה משום יתום. עונה הגמרא כי לא מעשרים היום מעשר בהמה משום "גזירת יתום". נסביר את מהות הגזירה: הבהמות מתעשרות בכך שהן עוברות "תחת השבט", תוך כדי שהאמא שלהם נמצאת מחוץ לדיר והבהמה ''נמשכת'' לאמה ויוצאת. אי הכי מעיקרא נמי לא מקשה הגמרא, אם זו הסיבה, צריך היה לגזור שלא לעשר גם בזמן בית המקדש בבניינו? אלא אפשר בהכרזה, הכא נמי אפשר בהכרזה עונה הגמרא כי כדי למנוע הפרשת בהמה יתומה למעשר בהמה ניתן ''להכריז'' כי אסור להקריב יתום, ובכך אנשים יימנעו מלעשרם, ולכן זו גם לא הסיבה לכך שאין מפרישים היום מעשר בהמה אלא אמר רבה: משום תקלה מסביר רבה כי הסיבה לאי הפרשת מעשר בהמה היום היא החשש מפני תקלה. מכיוון שאין אפשרות להקריב את הבמה של המעשר כיום, אנו חוששים כי בזמן שנמתין עד שיפול מום בבהמת המעשר (ואז לא יהיה צריך להקריבה), עלולים לעבור איסור בבהמה זו (גזיזתה, או עבודה בה). כדי למנוע איסורים אלו, תיקנו שלא לעשר בכלל מעשר בהמה. ומנא תימרא דחיישינן לתקלה? שואלת הגמרא מה המקור לכך שחוששים לתקלה. דתניא: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה – תיעקר, פירות כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך לים המלח. ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. הברייתא פוסקת שאין להקדיש, או להעריך או להחרים כיום, ואם בכל אופן עברו על התקנה? הרי שיש ''לאבד'' את המוקדש. פרות יירקבו, וכלי מתכות יש להוליך לים המלח, ובהמות יש ''לעקרן''. אופן העקירה היא על ידי הנחתן בפני דלת סגורה, והן ימותו מאליו. מכאן רואים שיש חשש לתקלה, וזו הסיבה שגם גזרו שלא לעשר מעשר בהמה בימינו. אי הכי, בכור נמי לא ליקדש? מקשה הגמרא, לפי זה יש לגזור גם שלא להקדיש בכור מחשש לתקלה! בכור בדידן תליא מילתא ברחם קדוש עונה הגמרא ''תשובה פשוטה'', ומבדילה בין בכור למעשר בהמה. בכור לא תלוי במעשה האדם, הוא קדוש מרחם ברגע יציאתו לאוויר העולם, ואין אפשרות ''לגזור'' שלא יקדש, מה שאין כן במעשר בהמה, אשר תלוי במעשה האדם. הגמרא ממשיכה ועוסקת בתקנה שתיקנו להטיל מום בבכור טרם לידתו, שיהיה קדוש "רק" בקדושת דמים (ולא בקדושת הגוף), ואז הכהן שיקבל את הבכור לא יצטרך להקריבו, אלא ''רק'' לנהוג בו קדושה (לא לגזוז שערו ולא לעבוד בו, אך מותר לשוחטו ולאוכלו). ובהמשך שואלת הגמרא מדוע לא גזרו להטיל מום בכל הבהמות שלו, כדי שלא יצטרכו לעשרם במעשר בהמה (בהמה בעלת מום פטורה מלהתעשר)? ועונה הגמרא, כי ''במהרה ייבנה בית המקדש'' ונצטרך להקריב קרבנות, ואם יטילו מום בכל הבהמות, לא תישארנה בהמות להקרבה.
מהו המסר?למדנו שיש לתקן תקנות רק במקום שיש להן משמעות, לכן בבכור אין משמעות לתקנה, כיוון שהיא קדושה מאליה.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |