|
תפישת עוגן / רפי זברגרבכורות נז ע''ב - נח ע''א
הקדמההמשנה בדף נ''ז: דנה בזמנים הקבועים שיש להפריש מעשר בהמה, וכן בהגדרת ''ראש השנה למעשר בהמה'', שהוא הנקודה הקובעת לגבי האיסור להפריש מן הישן על החדש או להיפך. שלש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח, ובפרס העצרת ובפרס החג (והן גרנות של מעשר בהמה) דברי רבי עקיבא. חכמים קבעו שלושה זמנים להפרשת מעשר בהמה. אשר עד אליהם מותר לשחוט ולאכול בהמות אף ללא הפרשה, ומאותן נקודות זמן יש להפריש מעשר בהמה ורק לאחר מכן מותר לאכול. רבי עקיבא פוסק כי שלושת הזמנים הם, חמשה עשר יום לפי כל אחד מן הרגלים. יום אחרון של אדר, יום שלושים וחמשה לעומר (חמשה עשר יום לפני שבועות), והיום האחרון של חודש אלול. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. בן עזאי חולק על רבי עקיבא וסובר כי חודש אדר תמיד חסר ולכן היום אחרון של חודש זה הוא בעשרים ותשעה בו. לגבי סיוון – סובר בן עזאי שיש להפריש מעשר בהמה סמוך לשבועות, באחד בסיוון. סיבה: אין הרבה בהמות הנולדות בתקופה זו, ואם יפרישו חמשה עשר יום לפני החג (כשיטת רבי עקיבא) יש חשש שלא יישארו בהמות להקרבה בחג. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בכ"ט באלול. רבי אלעזר ורבי שמעון נוקטים בדרך ביניים: בפסח – באחד בניסן, כדעת רבן שמעון בן גמליאל שיש ללמוד הלכות פסח שבועיים לפני החג (ולא שלושים יום כדלעיל). בשבועות כדעת בן עזאי כדלעיל. ובסוכות הם סוברים כשיטתם שראש השנה למעשר בהמה הוא ב-א' בתשרי. וכדי לא לערבב בהמות של שנה אחת עם בהמות שנה אחרת קבעו שיש לעשר ב-כ''ט באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. המשנה מוסיפה עוד הסבר לדין של רבי אלעזר ורבי שמעון לגבי זמן מעשר בהמה בכ''ט באלול ולא ב-א' בתשרי (ראש השנה למעשר בהמה, לשיטתם). זאת כיוון שאין לעשר בהמות ביום טוב (כיוון שאסור לצבוע ביום טוב, כפי שקבעו חכמים לסמן בצבע אדום כל בהמה עשירית היוצאת מן הדיר).
הנושאמאי שנא תלת? שואלת הגמרא, מדוע תיקנו דווקא שלוש גרנות? במילים אחרות: מה משמעות התקנה להפריש מעשר בהמה דווקא בשלושה זמנים אלו, כל אחד לפי שיטתו? אמר רבה בר שילא: לקבל חורפי, ואפלי וקייטי. רבה מסביר כי ישנן שלש תקופות עיקריות שבהן יולדות הבהמות, וכנגדן תיקנו את זמני ההפרשה. היולדות בחורף – מתעשרות בפרוס עצרת. היולדות באביב – מתעשרות בפרוס עצרת, והיולדות בקיץ – מתעשרות בפרוס החג (לשיטת רבי עקיבא). ומאי שנא בהני זימני? לאחר שהבנו את ההסבר הביולוגי של הבהמות, מנסה הגמרא להבין יותר טוב, מדוע דווקא בזמנים הנקובים במשנה? מה מיוחד דווקא בתקופות הללו לפני שלושת הרגלים? אמר רבי תנחום בריה דרב חייא, איש כפר עכו: כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים. בעלי הבהמות לא היו מוכרים את בהמותיהם לפני שעישרו מעשר בהמה. וכדי שיהיה מספיק בהמות לאכילה ולהקרבת קרבנות בשלושת הרגלים, קבעו חכמים זמנים אלו סמוך לרגלים. לאחר הפרשת מעשר בהמה, הבהמות היו ''זמינות'' לעולי הרגלים. ואע"ג דתנן: עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה, והדר לזבון וליכול. מצטטת הגמרא את משנתנו המתירה למכור ולשחוט גם בזמנים שונים מהגרנות המוגדרות, ולפי זה שוב קשה מדוע שאנשים יחכו להפריש מעשר בהמה דווקא בגרנות? אלא מסבירה הגמרא, כי נוח לאדם שייעשה מצווה בממונו. ומכיוון שהוא מפריש מעשר בהמה ויכול לאוכלו או אף להקריבו כקרבן שלמים, הרי בעלי הבהמות יעדיפו להפרישם סמוך לרגלים, וכך יוכלו להקריבם ו/או לאוכלם ברגלים. ואמאי קרי ליה גורן? שואלת הגמרא שאלה לשונית: מדוע המשנה מכנה זמנים אלו ''גורן'', והרי לא מדובר בגידולי שדה? דטבלה כגורן. לצורך הבנת התשובה נקדים מספר הקדמות:
עונה הגמרא כי חכמים קבעו זמן דומה לגורן גם בבהמות. עד לזמן הגורן ניתן לאכול מן הבהמות אף ללא הפרשת מעשר בהמה, אך לאחר שהגיע ''זמן הגורן'' אסרו חכמים לאכול מהבהמות, עד שלא יפרישו מהם מעשר בהמה. אם כן, המילה גורן בבהמות, "מילה שאולה" מהגורן בתבואה.
מהו המסר?היום למדנו להשתמש במילים מוכרות, ''ולהשאיל'' אותם גם לתחומים אחרים עם אותה משמעות. "הגורן" הוא הזמן הקובע לגבי תרומות ומעשרות בתבואה, והמשנה משתמשת במילה זו גם לזמן הקובע לפי חכמים במעשר בהמה. ניתן ללמוד משימוש במרכיב מוכר והפנייתו גם לאזורים אחרים, עיקרון של ''תפישת עוגן''. הרבה יותר נוח להשתמש במשהו מוכר וידוע, ואז ניתן להסב אותו גם לאזורים נוספים. למשל, אם עוברים דירה לאזור חדש, מומלץ למצוא עוגנים כדי להתקדם דרכם הלאה. למצוא חבר טוב לילד, שדרכו ניתן להרחיב את מעגל החברים וכך "להתברג" יותר טוב בחברה. עיקרון זה נכון גם ביחס לחיבור ההורים לחברה במקום החדש.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |