החליצה והמיאונין בשלשה / חולין כו

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו עוסקת ביתומה שאימה או אחיה קידשו אותה כשהיא קטנה, ועד שתגדל יכולה היא למאן בקידושיה ולבטלם. המשנה קובעת שכל עוד יכולה היתומה למאן אין היא ראויה לחלוץ אם נזקקה לייבום.

דין מיאון הוא תקנת חכמים, בעוד דין חליצה הוא מהתורה. אולם מהמשנה בסנהדרין (א, ג) עולה שיש השוואה מסוימת בין שני הדינים: "החליצה והמיאונין – בשלשה".

רש"י (על הגמרא שם ב ע"א) מסביר:

"יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו, ובשלשה בעינן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה, דכתיב 'את בתי נתתי לאיש הזה'".

המפרשים הסתפקו כעין איזה דין דאורייתא תיקנו חכמים שהמיאון ייעשה בפני שלושה דיינים. יש מפרשים שהכוונה לגט, אך הדבר תמוה, שכן גט כשר גם אם לא נעשה בפני בית דין כלל. המהר"ם שיף מפרש שתיקנו את המיאון כעין חליצה, מכיוון ששניהם מתירים את האישה להינשא לאחרים באמירה בלבד (ללא צורך בגט כמו בגירושין); ומכיוון שבחליצה יש צורך בשלושה – תיקנו כחמים שגם במיאון יידרשו שלושה דיינים.

בנוגע לאיכות הדיינים נאמר במשנה ביבמות (יב, א):

"מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות".

לפי המשנה אפשר להסתפק בשלושה דיינים הדיוטות, והגמרא (שם קא ע"א) דנה ברמת הידע הנדרשת מדיינים אלו – יכולת להקריא את הפסוקים ולהבין את פירוש המילים המתאימות או בקיאות מסוימת בדיני חליצה. ואולם בנוגע למיאון נחלקו בית שמאי ובית הלל (במשנה שם יג, א) אם הוא דורש דיינים מומחים:

"בית שמאי אומרים: בבית דין; ובית הלל אומרים: בבית דין ושלא בבית דין".

הביאור הפשוט לכך שאין צורך במומחים הוא שאין צורך בפסיקה – שֵׁם בית דין קיים גם בלא מומחים, בעצם ההצטרפות של שלושה יחדיו, והמומחיות נדרשת כדי לפסוק. מכיוון שתפקיד בית דין בחליצה אינו לפסוק אלא להיות שותף בטקס, אין צורך במומחים. באופן דומה מצינו בדברי הרמב"ן הווה אמינא שאפשר לקדש את החודש בשלושה הדיוטות, ובדברי רש"י שאפשר לעשות זאת בלא עדות.

אומנם ההנחה שחליצה איננה דין ועל כן אינה מצריכה פסיקה בעייתית. הגמרא ביבמות (קד, א) דנה בכשרות חליצה בלילה, ונקודת המחלוקת בעניין זה היא אם חליצה נחשבת כתחילת דין או כגמר דין. בין כך ובין כך, מסתבר שיש פה דין ממש. אולי אפשר לומר שלילה הוא פסול בשֵׁם בית דין, אך הדבר דחוק. הסבר אחר, על פי רש"י, הוא שהבעיה אינה עצם החליצה אלא השלכותיה לגבי הכתובה. אומנם לפי זה צריך לומר שדין חליצה כדין הודאות והלוואות, ולמאן דאמר שבהודאות והלוואות ההסתפקות בהדיוטות היא דרבנן – כך גם בחליצה.