שחיטת עוף / חולין כז

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

לדעת רבי, שלהלכה נפסק כמותו, במסגרת דיני השחיטה שקיבלנו בתורה שבעל פה נכלל החיוב לשחוט עוף בסימן אחד. לעומת זאת לדעת רב יהודה בשם רבי יצחק בן פנחס, מדין תורה אין חובה לשחוט את העוף לשם התרת אכילתו, ודי בשפיכת דמו בנחירת סימניו או בעקירתם. חכמים תיקנו שחיטה לעוף אף שמהתורה די בהמתתו בדרך אחרת (וראה על כך עוד בדברינו לעיל דף כ).

רש"י מסביר שחכמים הצריכו לשחוט את שני הסימנים בשל חשש שמא השוחט לא ישחט את רובו של הסימן. ואולם הרש"ש כתב שאין סיבה לחשוש לכך, ולכן הסביר שחכמים הצריכו לשחוט שני סימנים גזרה אטו בהמה, שבה שחיטת שני הסימנים מדאורייתא. מכל מקום שחיטת שני סימנים (לכתחילה) בעוף היא מדרבנן, וכן דעת רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ר"ן).

על פי הבנה זו יש לשאול: האם גזרת חכמים באה רק לשם הרחקה, מחשש להחלפת עוף בבהמה, או שמא יש כאן תפיסה יסודית יותר?

מהגמרא עולה שלעוף יש מעמד ביניים:

"דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד".

מהסתירה בין הפסוקים המדברים על בריאת העוף (לפי האחד העופות נבראו מן המים, ולפי השני – מן האדמה) למדו חז"ל שהעופות נבראו מהרקק, שהוא גם מים וגם אדמה. על פי זה הסביר עובר גלילאה שדיני השחיטה של העוף – בסימן אחד – מבטאים את מעמד הביניים הזה, בין דגים שאינם טעונים שחיטה כלל ובין בהמות הטעונות שחיטה בשני סימנים. על פי זה אפשר לומר שגם לפי הדעה ששחיטת העוף היא מתקנת חכמים, חכמים תיקנו את השחיטה המיוחדת לעוף – בסימן אחד – באופן המבטא את מעמד הביניים שלו.