שחיטת ורידים / חולין כח

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף כז ע"א קובע רבי יהודה שמלבד שחיטת הסימנים – הקנה והוושט – חובה לשחוט גם את ורידי הדם העוברים באזור הצוואר (מפרשי השולחן ערוך, יורה דעה סימן כב, דנו בשאלה אילו עורקים או ורידים נכללים בדרישה זו של רבי יהודה). מפשטות המשנה עולה שחיתוך הוורידים הוא חלק מפעולת השחיטה, ואולם הגמרא בסוגייתנו מסבירה:

"למימרא דטעמא דרבי יהודה משום דם הוא".

שחיטת הוורידים איננה חלק מן השחיטה אלא חלק מן החובה העקרונית להוציא מן הבהמה את דמה כדי לא לעבור על האיסור החמור באכילת דם. ממילא, מוסיפה הגמרא, הלכות השחיטה השונות – כגון האיסור לדרוס או להחליד – אינן רלוונטיות בנוגע לוורידים. גם רבי יהודה מודה שכל שיש לעשות הוא להוציא מהוורידים את דמם.

מפשטות דברי הגמרא עולה כי חכמים חולקים על רבי יהודה, אך מחלוקתם אינה עקרונית. כולי עלמא מודים שחובה להוציא את כל הדם מן הבהמה או מן העוף קודם אכילתם, והמחלוקת נוגעת אך ורק לאופן הוצאת הדם: לדעת רבי יהודה מומלץ לעשות זאת מייד עם השחיטה, כאשר הדם עוד חם, ואילו לדעת חכמים אפשר לעשות זאת גם לאחר מכן. התוספות (כז ע"א ד"ה השוחט) קבעו שהלכה כדעת רבי יהודה, וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן כב).

אף שהגמרא תולה את דעת רבי יהודה בתהליך הטכני של הוצאת הדם, דומה שאפשר להעניק משמעות עקרונית לדרישה להוציא את כל הדם מן הבהמה כבר בשעת השחיטה. רב פפא (כט ע"א) מחדש שחכמים חולקים על רבי יהודה אך ורק בנוגע לשחיטת חולין, ואילו בשחיטת קודשים מודים גם הם שחובה לחתוך את הוורידים ולהוציא מהם את דמם. רב פפא מסביר ש"הוא עצמו לדם הוא צריך" – כל עניינה של שחיטת קודשים הוא בהוצאת הדם מן הבהמה, כדי שאפשר יהיה לזורקו על המזבח.

כאמור, רבי יהודה דורש לחתוך את הוורידים כדי להימנע מהאיסור החמור באכילת דם. איסור זה נזכר בתורה בכמה מקומות, ולענייננו משמעותי הניסוח שבפרשת "אחרי מות" (ויקרא יז, יא–יב):

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

התורה קובעת כי נפש הבהמה מצויה בדם, ויש לכך שתי השלכות: האחת – אסור לאכול דם, והאוכל דם חייב כרת; והשנייה – הדם ראוי לזריקה על המזבח.

שחיטת חולין ושחיטת קודשים מבטאות עניינים הפוכים. תפקידה של שחיטת חולין הוא לחזק את הצד הגשמי שבעולם – לאפשר אכילת בשר. הרמב"ן (בפירושו לויקרא שם) עומד על ה'חידוש' בעצם העובדה שהחי רשאי לאכול את החי, ומוסיף שיש לאכול אכילה כזו על פי כללי הזהירות הנדרשים, ובכל מקרה להימנע מאכילת הדם "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא־ל".

לעומת זאת שחיטת קודשים באה לרומם את הבהמה בזריקת דמה על המזבח – נפש הבהמה איננה יורדת לחיזוק הצד הגשמי שבעולם אלא עולה לרצון על המזבח.

ומכאן לצד השווה שבין שחיטת קודשים לשחיטת חולין. בשתי הפעולות נדרשת הבחנה ברורה בין הדם ובין הבשר. כפי שמסביר רב פפא, כל עניינה של שחיטת קודשים בהוצאת הדם, ולכן ברור שיש לשחוט גם את הוורידים. רבי יהודה מחדש שגם בשחיטת חולין יש צורך דחוף בהוצאת הדם: אומנם צורך זה נוגע לאיסור אכילת דם, אך חובה להסמיך אותו לשחיטה מתוך הקבלה שעל דרך הניגוד לשחיטת קודשים.