ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף / חולין כט

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין האמוראים בהגדרת פעולת השחיטה:

"אמר ר"ש בן לקיש משום לוי סבא: אינה לשחיטה אלא בסוף; ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף".

לדעת רבי יוחנן השחיטה היא מעשה מתמשך, ופעולות שונות שהתבצעו במהלכה משפיעות על דין הבהמה (כגון פסח שנשחט חוץ לזמנו, שנפסל) או על דינו של השוחט (כגון ששחט זבח בחוץ, שחייב כרת). ריש לקיש סבור שהכול הולך אחר החיתום, וסיומו של מעשה השחיטה הוא הקובע את החלויות ההלכתיות השונות.

דומה שאפשר לסייג את שתי הדעות. מחד גיסא, מפורש בגמרא שגם רבי יוחנן מודה ששחיטה שבסופו של דבר נפסלה איננה שחיטה כלל ועיקר, ואי אפשר לראות את השלב הראשון, שקדם לפסול, כחלק מן השחיטה. מאידך גיסא, גם ריש לקיש מוכרח להכיר בכך שכבר ראשית חיתוך הקנה והוושט היא חלק מן השחיטה. אילו מעשה זה לא היה נחשב שחיטה כלל וכלל, הבהמה הייתה נטרפת ונאסרת עוד לפני השלמת השחיטה (כפי שקורה כאשר גוי שוחט סימן אחד, ואז שחיטת ישראל לא תועיל לכולי עלמא, שהרי הגוי הטריף את הבהמה).

השאלה המרכזית בסוגייתנו היא מה הסברה העומדת ביסוד מחלוקת האמוראים. אפשר שמדובר במחלוקת כללית בנוגע לפעולות מתמשכות. רבנו תם (ספר הישר סימן קנג) קושר את סוגייתנו לסוגיות הלכתיות נוספות שבהן מצאנו מחלוקות דומות. כך למשל מתלבטת הגמרא בקידושין (י ע"א) ביחס לקידושי ביאה – איזה שלב במעשה הביאה יוצר את הקידושין. כמו כן הגמרא בקידושין (דף מ"ח, ובסוגיות נוספות) דנה בעניין שכירות פועלים – האם הפועל זוכה בשכרו ברגע שהשלים את חובתו, או שמא בכל רגע ורגע הוא זוכה בחלק קטן משכרו.

על פי דרכו של רבנו תם יש לבסס את המחלוקות השונות על תפיסתנו את הפעולה המתמשכת. לדעת ריש לקיש יש מטרה מוגדרת שיש להשיגה, ועד להשגת אותה מטרה הפעולה חסרת משמעות. רבי יוחנן, לעומתו, סבור שכדי לעמוד במשימה מוכרחים לעבור דרך כלשהי, ואותה דרך היא חלק בלתי נפרד מן המשימה עצמה.

אומנם מסברה יש מקום להבחין בין הסוגיות השונות שבהן עסקו חכמים בפעולות מתמשכות ולקבוע אמות מידה ייחודיות לכל אחת מהן בפני עצמה, אך גם אם נבחין בין הסוגיות, ההסבר שהצענו לעיל תקף. לאמור – לדעת ריש לקיש תפקידו של מעשה השחיטה הוא להתיר את הבהמה באכילה, וקודם סיום השחיטה הבהמה אסורה באכילה, ועל כן הפעולה כשלעצמה חסרת משמעות. לעומת זאת לדעת רבי יוחנן אומנם אנו שואפים להתיר את הבהמה באכילה, אך כדי לעשות זאת יש צורך בתהליך כלשהו, המוגדר כולו כמעשה שחיטה.

כדי לחדד את הדברים נצטט קטע קצר מחידושי המאירי למסכת בבא קמא (עב ע"א):

"ולענין פסול מחשבה בקדשים מיהא כלם מודים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת".

המאירי סבור שלכולי עלמא המחשבות הפוסלות את הקורבן עשויות לחול כבר בראשית השחיטה. נראה שהמאירי למד את מחלוקת האמוראים בדרך קרובה לזו המוצעת לעיל. לדעת ריש לקיש תהליך השחיטה איננו רלוונטי – השחיטה כשלעצמה אינה אלא פעולה טכנית שתכליתה בסיומה ובהיתר הבהמה באכילה, ואילו רבי יוחנן סבור שגם בתהליך השחיטה יש משמעות, וזו הסיבה לכך שפעולות שונות רלוונטיות במהלכו.

באשר לקודשים, התורה מגדירה באופן מדויק את סדר העבודה, הנפתח בשחיטה. ממילא אי אפשר לראות את השחיטה כתהליך טכני, ועל כורחנו נאמר שמדובר במעשה בעל משמעות, שיש בו חשיבות עצמאית מעבר לתוצאה המושגת בסיומו. אשר על כן קובע המאירי שבכל הנוגע לשחיטת קודשים מודה גם ריש לקיש שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.

[עיון זה מבוסס על שיעורו של מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל בנושא כפי שסוכם על ידי הרב מתן גלידאי.]